יש מאין חלק ב תכד

חלוק בין הדיוט להקדש הגם דמפורש בסי' רי"ב דהקדש בזה"ז דינו כהדיוט מ"מ שואל חו"ד אולי גם בזה"ז יש לו עדיפות בזה ואען ואומר דלעד"ן יראה שזכה ההקדש בשליש הגדולה ונקדים תחלה מה שיש נדקדק בלשון הש"ע דסי' רי"ד וז"ל האומר לחבירו בית מביתי אני נותן לך נותן לו הקטן שבהם וכו' וה"ה לאומר שור בשורי אני מוכר לך ע"כ דאמאי תחלה נקט בית מביתו במם ובענין מתנה ובסוף נקט שור משורי בבית ובענין מכירה ופלגינהו בתרי בבי ואילו הרמב"ם ערבינהו ותנינהו ובלישנא וענינא חדא ולזה י"ל דמרן ז"ל בחכמה יסד אר"ש להשמיענו חילוקי דינים בזה כי בסיף מנחות תנינן האומר אחד מכבשי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהן הקדיש ומסיק התם ה"ט משום דמקדיש בעין יפה מקדיש ושם עוד תנן היו לו שלשה בינוני שבהן הקדש וחוששין גם לו דלגבי קטן עין יפה הוא ואמר ר"ן ל"ש דחוששין לבינוני אלא באומר שור משורי אבל באומר שור בשורי ודאי למשובח דוקא קאמר העולה מזה דבשור משורי ואין לו רק שנים ודאי לגדול נתכון אבל אם יש לו הרבה י"ל דגם לבינונים נתכוון אבל שור בשורי אין כונתו רק לגדול שבהן והנה גם במתנה קי"ל בסי' רי"ב דכל הנותן בעין יפה הוא נותן אפי' בהדיוט ויהיו חילוקים אלו שייכים בה כהקדש מכח דין עין יפה דשייך בתרוייהו ויען כי בש"ע מיירי בסתם כל אדם שיש לו בתים ושוורים הרבה נקט גם במתנה שהיא בעין יפה שאם אמר מביתו במם נותן לו הפחות דיד בעה"ש על התחתונה משא"כ אילו אמר בבית הו"ל כמפרש שלגדול ומשובח קאמר ואין כאן ספק משא"כ בסיפא דאיירי במכר שאין בו עין יפה וכמ"ש הסמ"ע בסי' רי"ב החילוק דבמכר אמרינן זוזי אנסוה ולא מקנה בעין יפה משא"כ במתנה שמאליו יהיב ע"ש לזה נקט דאפי' אמר שור בשורי בבית נותן לו הפחות דאין כאן עין יפה וכ"ש אם אמר במם ולפ"ז מעתה בנד"ז לו יהי אלא כהדיוט מ"מ כיון דמאליו יהיב אפי' אם היו חנויות רבים ואמר מחנותאי במם אפי"ה נימא דבעין יפה נתן ולגדולה נתכוון וכ"ש דהשתא אינם אלא שנים ואז אפי' אמר מחנותאי במם אמרינן דלגדולה נתכוון ועוד דאע"ג דהקדש בזה"ז כהדיוט מ"מ עיין ביו"ד סוס"י רמ"ח שפסק גם לזה"ז שאם הקדיש דבר יקדיש מהיפה שבנכסיו דכתי' כל חלב לה' וא"כ כמו שבקדשי מזבח אמרי' מסתמא בעין יפה הוא מקדיש משום דכתי' מבחר נדריכם כמ"ש רש"י ה"ן מסתמא אמרינן בעין יפה הקדיש לקיים דברי רז"ל דאסמכוה אכל חלב לה' ועוד דלא והיה אלא ספק איך נתכוון הנה בש"ע יו"ד סי' רנ"ט ס"ה פסק במי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה חייב ליתן אותם לצדקה ועיקרו מהגמ"ר בב"ב משם א"ז ויליף לה מס' לקט לקט ואמת כי מור"ם שם פסק מתשו' הרשב"א במקדיש דבר בלשון שמסתפקים בו ומת שאין לידע כונתו שהיורשי' מוחזקים ותמה ע"ז הט"ז דמאי שנא מהך דסי' רנ"ח דפסק להחמיר בבעיא דאם יש יד לצדקה ותי' דמידי דאיהו ס' שא"א להתברר בשום פנים כהך דסי' רנ"ח שאפי' אם יאמר הוא להוצאה שלי נתכונתי נאמר דיש יד לצדקה והו"ל כפירש בזה נחמיר אבל בלשון מסופק שאם היה חי והיה אומר לכך נתכונתי היה מהימן הנכסים בחזקת היורשי' וממילא אין מחלוקת בין הגמ"ר להרשב"א אבל בחת"ס הבי"ד פת"ש שם סק"י מובן דפליגי וממילא יש לנו לפסוק בכל גוונא כהגמ"ר דפסק בש"ע כוותיה להחמיר ועוד י"ל דבנד"ז הכל מודים דגם לט"ז לא זוכה היורשי' רק במה שאם היה הוא חי ואמר לכך נתכונתי היה נאמן ומשו"ה טענינן ליורשים משא"כ הכא שכתבנו שאם אמר בסתם אפי' חמר כן בפי' היה חייב רק אם ואמר שאמר בפי' דוקא קטן וכיון שתחנה אמר הדבר בפני עדים לא הוה מהימן עד שיברר הדבר בעדים כיון דאיכא לברורי בעדים וכיון שכן עיין בכנה"ג בח"מ סי' ק"ח בהגה"ט אומ"ב וגם במט"ש שם סקל"ח משם כמה פוס' דלא טענינן ליתמי אלא מאי דמצי למטען אבוהון בלי ראיה ומעתה בנד"ז שאם היה חי והיה טוען סתם אמרתי היה חייב ליתן הגדול כמש"ל ואם אמר קטן אמרתי היה חייב לברר