יש מאין חלק ב תכ

הי"ל לבאר ומ"ש על טענתה בחליפי המקום שאומר ליתן לה ואומרת שאינו נכון לה ואומר שמתחלה לא היתה להשארת המקום רק לעשות שם חנות וג"ז יועיל מעולם לא שמענו לאבד זכותו של חבירו ברכושו במה שהיה במחשבה תחלה ג' עמ"ש דכיון דלא ימצאו דרך אחרת אין בזה דדב"מ השיב דל"א רק בבית דירה התשו' מובנת מעצמה, דכיון דהטעם הוא משום דדב"מ אינו אלא משום ועשית היוה"ט ובצריך אין כאן היוה"ט א"כ מאי שנא ומ"ש דזה שנוי במחלוקת אנה"ן אלא דקי"ל הלוקח הוא המוחזק ד עמ"ש שהמוכרת עצמה יש לה זכות לעבור מפה למגרשה ונא עדיף כחו מכחה השיב דבתחלת קנייתה מן יק"א לא היתה דעתה לכך כבר כתבנו דרכוש אדם הברור לו אין לאדם לעכב עליו מכח מחשבתו הראשונה ורשאי בשלו לשנות מחשבתו כרצונו וז"פ ה' עמ"ש דבאשה המוכרת ליתא דדב"מ השיב שיש חולקים בזה ומרן אעפ"י שהזכירה בב"י השמיטה בש"ע ע"ד השמטה שכח מ"ש הפוס' בזה ואכמ"ל ומצד החולקים כבר כנה"ג בהגב"י אוכ"ט הזכירם וכתב דהלוקח הוא המוחזק ע"ש ומה שטען כי טעם הדבר הוא מפני שלא תמצא מי שיטפל וכאן הוא אמ"ל לקנות ממנה וא"ץ טפול הנה לשון תלמידי הרשב"א שכתבו זה כך הוא לפי שאין לה מי שיפקח במעשיה רצו חז"ל שיהיה ממכרה קיים כדי שיקפצו בנ"א לקנות את שלה ע"כ ור"ל דזה היה טעם גזרתם בתחלה אבל ודאי כשגזרו לא חלקו כידוע לרגיל בתקנות חז"ל ובזה אזדא ליה מ"ש לגבי האשה הקונה ששותפיה ישתדלו בעדה ולמטוניה תקשי ליה אמאי החולקים ביש לה בעל הוצרכו לטעם הערמה וכן ביתומים אמרו דהיכא דאית הערמה איתא לדדב"מ ואמרו דכשיש לה בעל וכן באפוטרופוס ליתומים כיון דיש להם מפקח איתא לדדב"מ אנא ודאי דאו מהא ליתא דנימא כשגזרו לא חלקו והוא פשוט ו עמ"ש ממקור ברוך ז"ל כשיש שטר מקנה די השיב דזה דוקא כשהאדמה ברשות המוכר משא"כ כשבעל המצר מוחזק בה לא ידעתי איך עוקר עצמה של האשה מרכושה וחושב עצמו למוחזק בה ואי משום שטתו שהוא שותף עמה כבר נשתרש שותפותו ממש"ל ומ"ש עוד דבעינן שנתגלה המכר והחזיק הקונה תרתי אמת כי הכנה"ג בהגה"ט הביא דמהריב"ל נסתפק בזה בלשון הטור אבל הרואה בלשון הש"ע דלא תלה הדבר רק שלא יהיה בצנעא וגם בלשון הטור כתב המקו"ב ז"ל דפשוט בכונתו דר"ל דכשנתגלה בזה הוחזק הקונה והכא בנה הרב מהרמ"ו הי"ו אמר למהר"ב בפנינו כי הוא הגיד לו תכף כאשר קנו ומפורש בריב"ש סי' תק"א ובדברי הרא"ש ז"ל דדי בזה ועיין למקו"ב ז"ל דגם בלא נתגלה שטר לחוד מהני וכ"ש דשט"ז יש בו ק"ס ובכל מקח הק"ס מועיל יותר מחזקה כידוע ז' על היסוד שכתבנו שהלוקח הוא המוחזק הביא מ"ש מהראנ"ח ח"ב סי' דכשהחלוק ביניהם אי מחל או לא מחל דאין הלוקח מוחזק בחשבו דגם בדבר מחילתו נסתפקנו ועשינו הלוקח מוחזק אמינא ליה דבזה פשיט ל כיון שידענו שנתגלה המכר ובסיוע טעם השטר ויש בו ק"ם דודאי זכו לכ"ע ונא כתבנו ט' שהלוקח מוחזק רק לרוחא דמלתא לשאר הצדדים שזכרנו וגם להבנתו יראה מ"ש מהרשד"ם ח"מ סי' זר"ע דגם במחילה י"ל דכל היכא שיש ס' דיינינן קולא ללוקח וחומרא למצרן כיון דלוקח זכותו ברורה בידו מן התורה והמצרן אינו אלא מתק"ח ע"כ וכן בדין ממאי דקי"ל באה"ע כל ס' בתקנה העמידהו על דין תורה והדברים עתיקים ואכמ"ל ועל משמרתנו נעמוד שהלוקחים זכותם חזקה בידם ויה"ר שלא נכשל בדבר הלכה. מאי"ן סי' טוב

יתום שהאפוטרופוס שלו נתחייב לאשת היתום לפרוע לה מן כיס היתום שבידו סך פ' לתכשיטיה ומודה בזה רק שטוען שזה היה להפיס דעתה לינשא אבל אח"כ הוציא הכסף לצורך חופת היתום והנה היתום אח"ז כתב לו שטר מחילה שלא נשאר לו אצלו שום דו"ד וזה אחר הנשואין שזכה הבעל בכל