יש מאין חלק ב תיג

דל"ש לבסוף נימא דלצדדין קתני דפשט הדברים לאו הכי משמע גם הרב המחבר שם מתוך פירושו לתקנה הנז' משמע דלא תקנו רק למי שרוצה לימשך ולא לעת סילוקו באחרונה ומה שהוסיפו בתקנה הוא דמן הדין לא היה חיוב החש' רק בתחלה גם במינהו אבי היתו' וכמו שפי' הב"ח והפרישה אהך דס"ג בש"ע וכן מתבאר בתשו' בעי חיי ח"מ ח"א סי' רי"ח מטעם שימצאו היתומים לתפוש אותו על טענת בריא ואתו רבנן והוסיפו בתקנתם גם באמצע כדי שלא יאבד ממון היתומים אבל לבסוף שכבר נסתלק מנין לנו להכניסו בכלל התקנה וכן משמע מדברי הרבנים שבס' תוש"י ז"ל שם דאתו לחיוביה גם בסוף מכח ס' העטור ואינהו דבקיאי בתקנות המערב לא אתו מכח התקנה ש"מ דהתקנה לא היתה בזה ולו יהיה אלא ס' בתקנה הנה קי"ל באה"ע סי' קי"ח ס' בתקנה העמידהו על דין תורה

בר מן דין בנד"ז הציע הרב הפוסק הראשון שאבי יתומים האמינו בזה"ל והאמינו בנא"ג ומפורשת כשע"כ ע"כ הנכנסות והיוצאות וכו' בלי שיזדקק לשום שבועה וכו' ואפי' חרס"ל וכו' ומאחר שכל טעם המחייבים להראות החשבון הוא משום שיוכלו להשביעו בטענת בריא והכא אפי' אם יבררו בעדים איזה טענה וכ"ש בבריא דידהו אינם יכולים לה להשביעו כיון שהאמינו כשע"כ וכמ"ש בסי' ע"א ס"א א"כ מה מקים לחייבו להראות החש' ומה תועלת בו ועיין לכנה"ג סי' ר"ץ אות קכ"ב שלמד מדברי מהר"מ ריקאנטי סי' ת"ר דבהאמינו האב לא משבעינן ליה אפי' בטענת ודאי ובבאה"ט סו' צ"ג סק"ח כתב דגם בנוטל שכר דמשביעין אותו בטענת ס' נמי מ"מ אם האמינו גם על טענת בריא בפירוש תו לא משבעינן ליה והגם דבנדון אחר היו יכולים לטעון אולי מהחש' נדע איזה טענה שאינה בכלל הנאמנות עיין בסי' ע"א ס"ג מ"מ הכא דפירש שהאמינו ע"כ הנכנסות והיוצאות הרי סגר עליהם המדב"ר והדין דין אמת כמו שפסק הרב הפוסק הראשון ואין ליתומים רק להטיל חר"ם כמ"ש סי' ע"א ס"ו אך לא עפ"י מנהג שכתב התומים דבמקום חר"ם נהגו להטיל חרם בפי' עיין שם בסי' פ"ב כיון דהכא פטרו מחר"ם להדיא עיין שם בפתחי תשו' סק"ט זהו הנלע"ד וצוי"מ. סי' ט"ו

עיר שמנהגם למנות רב בהסכמת אנשי העיר אשר יצא לפניהם ואשר יבא בכל צרכי הצבור והנהגותיהם ועל ידו באים גם נדבות לת"ח ולעניים והדרך להודיע הסכמתם לרב הראשי בקושטא והוא לוקח לו מינוי רב בדבר המלך ושולח ובזה תשקוט הארץ אך בפעם הזאת שנסתלק הרב הקודם ז"ל קם חכם אחד מבלי המלכת הקהל וכתב הוא וקרוביו בחשאי לקושטא כי ר"ב ורב מנין הסכימו על מינויו והרב בקושטא האמין להם והנה פתאום בא לו מינוי מלכותי ובהשמע פתגם המלך ארץ רעשה על זאת אך קשה הדבר להשיבו משום כבוד המלכות ובפנים העיר נתהוו כמה מריבות וקטטות וגרמו הוצאות רבות והוא ברסן שתפש וגם ממון העניים בידו להוציא כחפצו מתנשא לאמר אני אמלוך עליכם בחזקה ולזה שואל'ים הלכו לדעת אם יש ממש במינויו אם לא

תשובה עלי לבי דוי להשיב בזה כי ידוע הוא אופייה של אומתנו הק' לברוח מן השררה ואפי' בש"ץ כתוב בא"ח סי' נ"ג שיסרב עד ג' פעמים וכ"ש בשררה כזו ומי לנו גדול משאול המלך וכתיב ביה והוא נחבא אל הכלים וכ"ש בלי המלכת הצבור וצא ולמד מ"ש בברכות דנ"ה ארי"ץ אין ממנים פרנס על הצבור אא"כ נמלכין בצבור שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל אמר לו הקב"ה למשה הגון עליך בצלאל אמ"ל אם לפניך הגון וכו' אמ"ל אעפי"כ לך ואמור להם לישראל הגון עליכם בצלאל וכו' ועיין בתשב"ץ ח"א מסי' קנ"ח עד סי' קס"ב דב"ק כגחלי אש על רב המתמנה בלי הסכמת הקהל ועיין להגאון חת"ס חו"מ סי' י"ט וז"ל הרב הזה (שנתמנה בלי דעת הקהל) אם כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לא טוב עשה בעמיו לעלות ע"ג מרומי קרת בחזקה ואיה חכמתו