יש מאין חלק ב תיב

אחד דממ"ן איכא בל תוסיף או בל תגרע ואמר ר' יאושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידיך וכשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידיך וה"ן דכוותה וכמש"ל משם מהרי"ב ז"ל בחקירתו על הקי"ל ועוד דהרי יכולים אנו לשתקו מלתבוע נגד רבו וכדאשכחן בכתובות ד"מ דפריך וניתי עשה דלו תהיה לאשה ונידחי לא תעשה דאינה ראוייה לקימה ותי' אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל וכתבו בתו' ישנים דמשום שהיא מצווה שלא תנשא מחוייבת לומר לא בעינא וה"ן מעת שקבלו דעת מור"ם נתחייבו שלא לתבוע נגד סברתו ומזה ג"כ י"ל דמעיק' כשקבלו דעת מור"ם הו"ל כמחלו תביעות שכנגד סברתו וה"ז דומה למ"ש סי' ע"ה סי"א אמ"ל חייב אני לך מנה והלה אומר אינך חייב לי כלום דפטור ע"ש וכן הכא הנתבע יודע שחייב לדעת מרן והלה אומר אינך חייב מפני דעת מור"ם דינא הוא דפטור זהו מ"ש בנחיצה באותו פרק ומזה תדין כשיהיה להפך שהנתבע אשכנזי והתובע ספרדי וצוי"מ: סי' י"ד

שאלה מערי המערב יע"א אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים בשכר והאמינו נאמנות מפורש וכעת גדלו היתומים האם מחוייב לתת בידם חשבון מכל הנכנס ויוצא לידו או לא וב"ד כופין אותו ע"ז או לא. תשו' בקצ"ר אמיץ כי העתות ספורות לעד"ן שאין ב"ד יכולין לכופו לסדר החש' לדעת מרן דסומכים על שולחנו הגם דבעת כניסת העזבון בידו בראשונה מחייבין אותו לסדרו ולעשות ממנו שטר שמוש וכמו שתי' הב"ח והפרישה בח"מ ס' ר"ץ בתי' קמא לסתירת ס"ג כשימנו אותו ב"ד וכו' מרישיה לסופיה. ע"ש וכן ביאר מרן דעתו באבק"ר סי' קנ"ט וכן דנו רבני מקנא"ס יע"א דגם בהאמינו אבי היתומים מחוייב לפנקס כל העזבון מטעם שכתב מהרמ"פ ז"ל דלא תדע מה ילד יום ושמא ימות האפוט' ויחטפו יורשיו העזבון ומה תועיל הנאמנות שהאמין לו ולא ליורשיו וגם הגאון יוא"ל ז"ל סי' קכ"ד החזיק בזה ע"ש מ"מ באחרונה נראה דס"ל למרן שא"ץ למסור להם חש' וכמו שסתם התם בסט"ז כשיגדילו היתומים וכו' בפרט שחילק בשבועה בין מינוהו ב"ד למינהו אבי היתומים ואילו במסירת החש' לא חילק וגם שמור"ם הגיה עליו ס' העטור בלשון וי"א וגם מור"ם עצמו שסיים אח"ז וכן ראוי לנהוג ואשכחן למשכה"ר שכתב דבמקום שסתם מרן ומור"ם הביא וי"א וסיים וכן נ"ל להורות דהכי נקטינן ע"ש אין זה מהכלל דהכא מ"ש וכן ראוי לנהוג לאו מילי דמר נינהו אלא דברי מהרמ"פ ז"ל כאשר יראה המעיין בר מן דין המעיין שם באבק"ר יראה שהאריך להוכיח דהרא"ש פליג על העטור ורצה להוכיח דגם הרמב"ם ס"ל כהרא"ש ומשמע שדעתו לפסוק כמותם ככלליה למיזל בתר עמודי ההוראה והגם דשם בסי' קנ"ג כתב דיש לבע"ד לחלוק על הדיוקים שנראים מה"ה ז"ל נגד דברי העטור שמחייבו לתת חשבון מ"מ אסיק דיפה כחם מיהא דל"א רק שראוי לתת חשבון אמנם אם אירע שלא דקדק וכו' אין לחייבו לא ממון ולא שבועה ע"ש ומינה נמי בנד"ז אנה"ן אמרינן ליה אחוי חשבונך משום והייתם נקיים אבל אם ימאן מאיזה סבה מהיכא תיתי לכופו ובמונח זה מובנים דברי מור"ם שאחר דברי העטור דמיירי על החש' בראשונה כתב דברי מהרמ"פ וכן ראוי לנהוג דמיירי על החש' באחרונה ואינו ענין אנא משום דס"ל שיש לנהוג כהעטור לכתחלה ולא לעכובא לזה כתב דברי מהרמ"פ וכן ראוי לנהוג גם בחש' האחרון ועיין למהריק"ש ז"ל בערך לחם שנ"ל בדעת מרן לסתום רק במינהו ב"ד (רבני המערב שחייבו לתת חש' גם באחרונה אשתמיט להו תשו' מרן הנז' ולזה דנו כהעיטור) והגם שהרה"ג פעמוני זהב הנד"מ בסי' ר"ץ הביא תקנת גאוני המערב בש' יג"ן וז"ל תקנו חז"ל שכל אפוטרו' הן מינוהו ב"ד הן מינהו אבי היתומים יתן חשבון מדוייק לב"ד ואם נראה להם החש' אינו מדוייק מסלקין אותו ע"כ אין לומר דתקנו בין בתחלה בין באמצע בין לבסוף ומ"ש ואם אינו מדוייק מסלקין אותו