יש מאין חלק ב תי

שורש קי"א שאעפ"י שהאריך דטעות לעולם חוזר כתב דאיכא טעות במחילה אם הוא באופן שהיה יכול לברר מתחלה לברר הממון המעט הוא אם רב ולא חש לדקדק ולברר שוב אינו יכול לטעון טעיתי גם ראיתי למהרשד"ם בח"מ סי' ש"ע שכתב דל"א הרמב"ם טעות חוזר רק במחייב עצמו ליתן ולא במתחייב שנא ליקח שאין בזה טענת טעיתי שו"מ להרב יד מלאכו ז"ל בתשו' הרב"י עייאש ז"ל בח"ב לב"י בס' בני יאודה סי' מ"ב האריך להרוס טענת טעיתי בחילוקים הללו והרב המחבר הסכים עמו וממילא גם בנד"ז אין פה טענת טעינו

אחר כל אלה זכיתי ומצאתי בבעי חיי ז"ל שם סי' ל' נדון ממש כנד"ז בשד"ר ששלחו לדון עם הרב בנו ז"ל בטו"ת כאלה ופסק הרב ז"ל שהשד"ר נאמן על מה שבידו שהוא שלו שאפי' אם נדמהו לאחד מן האחים שהיו שטרות כתובים על שמו שעליו לברר שהם שלו כ"ז הוא אם אינם חלוקים בעיסתם אבל אם הם חלוקים אימור מעסתו קמץ ואפי' אם אין הקומץ משביע לפי רוב השטרות ואפי' אם אין עדים שניתנו לו או מציאה מציאה אבל זה ברור שאינו אחד מהאחים אלא כבן בית שכל מה שהפקיד או נמצא בידו הוא בחזקת שהוא שלו אפי' שאינו אמוד וידוע שלא היה לו שום דבר וכו' ואפי' אם ימצא חולק בסברות אלו הרי קי"ל המוציא מע"ה ואפי' שהרבים הם מוחזקים נגד יחיד הסכמת הפוס' דוקא בענין מסים וכו' ובסי' ל"א שם תראה דאורייתיה מחממא ליה ורגז על המהרהרים בפסק זה ושו"ש שזכיתי לאסוקי כדעת קדוש ואמת ראיתי למהרימ"ט ח"א סי' קי"ב שרצה לדון באומדנא גם להוציא מהיורשים ולסוף ראה לפשר ועכ"ז לא נסוגותי כו הוא ז"ל לא כתב רק לפי חלוקו שהרמב"ם לא הרחיק אומדנא זולת כשהחיוב לא בא אלא מכח אומדנא וכו' אבל כשהחוב ברור והס' שמא פרע והאומדנא מסייעת שלא פרע ע"ש וא"כ כאן שאין חיוב ברור זולת עיקרו מכח אומדנא בזה סבר רמב"ם דאין לחייב מאומדנא וגם לפשר א"ץ

סו"ד דלפום דינא לא מצאנו חיוב לשד"ר לא תשלומין ולא שבועה לא דאורייתא ולא היסת אבל עכ"ז דחר"ם בפניו אין לפטור ממנו והוי זלזול תורה בפני ההמון וגם כי זמן השליחות הוא ארוך ורבים המה חש' ההכנסות וההוצאות ושגיאות מי יבין וטוב לוותר מיגיעו לעניים וגם כי עיקר המשפט הוא השלום קצבנו שיפרע לכוללות הסכום הנראה לנו ובזה נגמר הדין וה' יזכנו לאמתה של תורה ולא נכשל בדבר הלכה: מאי"ן סי' י"ג

עובדא בא בבדה"ץ בשני שכנים ספרדי ואשכנזי והספרדי שקבלנו עלינו דעת מרן רצה לעשות בית התבשיל שיש בו עשן שאינו תדיר שבסי' קנ"ד פ' דשכנו מצי לעכב עליו ומור"ם שקבלו דעתו האשכנזים דן בהגה דלא מצי לעכב ונסתפקנו בזה היכי לידיינו דייני להאי דינא

והנה טרם היות לק"ק אשכנזים ב"ד קבוע לבדם לא היה ספק בזה דדנים אותם בין לחיוב בין לפטור כדעת מרן ז"ל דאתריה דמר הוא וכ"ך בזרע אברהם ח"מ סי' ג' דע"א והגו"ר ח"מ כלל כ"ה סי' טו"ב וחו"ש ח"א סי' א' וגנזי חיים מע' קי"ל אומ"ט ע"ש אבל השתא דיש להם ב"ד קבוע לבדם שפוס' כמור"ם גם נגד מר"ן הו"ל כב' בתי דינין בשתי עיירות וצ"ע בזה. והנה מצאנו להפוס' ז"ל כשהנתבע מחו"ל דדייני בקי"ל והתובע מא"י דדייני כמרן ומרן מחייב לנתבע בהא פליגי אי מצי הנתבע לומר קי"ל הגו"ר שם הביא מהרב מהר"א יצחקי ז"ל דל"מ למימר קי"ל אבל איהו ז"ל פליג וס"ל דמצי למימר קי"ל כיון דקי"ל התובע הולך אחר הנתבע השתא נמי שדן בא"י לא איבד זכותו בזה וכ"ך הנחב"ך בח"מ דקל"ז ע"ד ובע"ח ח"מ ח"א סי' קנ"ח וחיים שאל ח"א סי' ע"ד אוכ"ג והמשא"מ ח"א ח"מ סי' ח' מטעם דמה שחייבים בנ"י לדון כמרן הוא מטעם קבלה ובן חו"ל שלא קיבל מאן ספין להוציאו מחזקתו