יש מאין חלק ב שצה

ואכתי צ"ע במ"ש העדים וציוה מח"מ שאחר מיתתו החצר הזאת וכו' שאם הוא לשונו ממש הנה לכאורה נראה שנחלקו הראשונים בזה כי הנמק"י בפי"ן אהא דאמ"ר אחא האומר נכסי לך ואחריך לפ' אם היה הראשון ראוי ליורשו אין לשני כלום דירושה אין לה הפסק הביא שהרמב"ן הק' דא"ך איך נמצא ידינו בכל מתנת שכ"מ שהיא בתנאו והלא אין מתנת שכ"מ חלה אלא עם גמר מיתה וכל שעדין לא קיים התנאי כבר קדמה זכות יורש ושוב אין לה הפסק ותי' הוא ז"ל דל"א ר"א אלא כשהיורש בא מכח הנחלת מורישו שאמ"ל נכסי לך אבל כשהוא יורש מעצמו בירושה דאורייתא תקנו חז"ל דתיהני מתנת שכ"מ ושויוה כירושה ממש וזוכה בה מיד ואפי' כשנתן בתנאי הוא כזוכה מעכשיו ומיהו מגדולי המפרשי' סוברים דאע"ג שלא הורידם בנכסים בפי' כיון שמדעתו יורדים לנחלה זוכים בכל הנכסים מדין ירושה ואין לה הפסק אלא שענין מקנה בתנאי שאני כיון שעכבת ירידת האחר לא מחמת שירדו בה יורשיו אלא מחמת שיתקיים התנאי כשיקיים התנאי זוכה בה למפרע משעת מיתתו וכו' ולכן צריך לדקדק במתנת ש"מ שהיא לאח"ז אם יש בה קיימת ואם בלתי תנאי בטלה ועיין בכר"ש ח"מ סי' ע"ג דן בנדונו שהיתה מתנת ש"מ לאח"ז דבטלה ואע"ג שהריטב"א והנמק"י ורשב"א בתשו' שהביא הב"י בסי' רמ"ח מחו' ז' תפסו עיקר כהרמב"ן מ"מ היורש שהוא המוחזק יאמר קי"ל כגדולי המפרשים ע"ש וא"כ נדון זה שאמר לאחר מיתתו י"ל דבטלה כנז', ואולם הנה מצאנו להרב בית דוד ח"מ סי' קל"ב הוכיח להפך דהא מכל המקומות משמע דמתנת שכ"מ לא חיילא אלא עם גמר מיתה ונמצא דהנותן לאח"ז אדרבה עשה כדינו ובנדונו הוסיף דאפי' למפרשי' לא ס"ל אלא כשירדו היורשים מדעתו ושם לא ירדו מדעתו וכעין זה חילק מהרח"ש בתו"ח ח"ב סי' ח' וי"א וי"ב וגם מהרש"ח בבני שמואל סי' י"ט דגם המפרשי' ל"א רק כשאנו רואים שכונת הנותן בעיכוב הזמן שדעתו שירד היורש תחלה משא"כ כשרואים כונתו שיתקיים התנאי זכה המקבל ומעתה לדבריהם בנד"ז שאדרבה גילה דעתו שאין רצונו שירדו היורשי' תחלה שהרי צוה בפירוש שלא יערער שום יורש כל ימי חייה ואחר מותה אז יתחלקו קרקעות בין היורשים כ"ע מודו שזכתה. ועכ"ז אלמלא באים לדון מכח קי"ל הנה עוד לנו מהר"ש חסון שם בתו"ח סי' ח' והדב"מ ח"ב סי' ע"ב דתנו ס' המפרשי' דאין קיום למתנה זולת כשהיא בתנאי ובנד"ז אין תנאי אבל אנן אתכא דמרן סמכינן והוא ז"ל נראה ודאי דס"ל כהרמב"ן ז"ל חדא שהביא תשו' הרשב"א בב"י סי' רמ"ח שהיא כמ"ש הרמב"ן ולא זכר שום חולק בזה ועיין בעי חיי ח"מ ח"ב סוס"י פ"ג שכתב דמרן הביא ס' בב"י ולא הביא חולק ודאי דהכי ס"ל וכ"כ ארץ חיים ז"ל בכללים כלל י"ז וסוגין דעלמא דקבלנו דעתו בין בש"ע בין בב"י בין בתשו' שנית ממה שהוכיח הרב"ד דממ"ש בב"י ריש סי' ר"ן דמתנת שכ"מ לא חיילא אלא עם גמר מיתה ודאי דלא ס"ל ירושת יורש קודמת ואין לה הפסק דא"כ לא משכחת קיום למתנת שכ"מ כלל. שלישות כי המעיין באבק"ר סי' ע"ז וע"ח כצוואת ששון פרח שזיכה ליצחק בנו קרקע כשיפרע סך פ וזה יובן ג"ך אחרי מות האלמנה וטרם מיתת אלמנה מכר יצחק הקרקע לאחר ונחלקו שם אם המכר קיים או לא ומרן שם ביטל המכר שאין זכייה ליצחק רק אחר מות האלמנה ואם איתא לס' המפרשים בלא"ה לא זכה כי היורשי' יטענו שכבר קדמה ירושתם ואין לה הפסק. כי הגם ששם היה תנאי שיפרע ולדידהו בתנאי ל"א מ"מ לא התנאי לבדו עיכב ההורדה אלא מיתת האלמנה דזה אינו אלא כנותן לאח"ז ונימא דקדמה זכות יורשים אלא משמע דס"ל לרבנן ומרן מכללם דהעיקר בזה כהרמב"ן דכל דלא ירשו מכח הנחלת היורש ל"א קדמה וכו' ואחר ההוכחות האלה דכן דעת מרן ז"ל כוותיה עבדינן וכ"ש אם נאמר דמאמר אחר מיתתו אינו לשון המצוה רק העדים שראו שאמר שהוא מצווה מחמת מיתה כתבו מסתמא מא שמה שמצוה הוא לאחר מיתתו ויש סמך לזה שכל דבריו אמרום כמדבר בעדו כגון החצר שיש לי והחנויות השייכים לי ואילו הכא אמרו שאחר מיתתו ולא מיתתי ש"מ דזה לשונם ולא