יש מאין חלק ב שצד

שכונתו לחדש לה זכות יתירה על תנאי ב"ד שהוא דוקא ימי מיגר ארמלותה וכמ"ש באה"ע סי' צ"ג ש"מ שציוה שתהיה אלמנתו ניזונת מנכסיו כל ימי מיגר ארמלותה יותר על כתובתה יש מי שאומר שאין אלמנתו מפסדת כתובתה בתביעת כתובתה בב"ד ולא בשאר דרכים המפסידים המזונות וגם אין מעשה ידיה ליתומים ע"כ והנה שרש דין זה הוא מתשו' הריב"ש ז"ל סי' ת"פ ושם סמך דינו הרב ז"ל דדמי למאי דאמרינן במייחד שדה למזונותיה דריבה לה מזונות וכתב רש"י דאי לשעבדו למזונותיה הרי כל נכסיו משועבדין לכך ע"כ. א"כ ה"ן נימא דאי כונתו רק לשעבוד תנאי ב"ד הרי בלא"ה משועבדין אלא ודאי כונתו לזכות לה יתר על תנאו ב"ד ובפרט שביאר להדייא כל משך ימי חייה שזיכה לה גם אם לא תשב על כבודו ועיין בח"מ שם שתמה על הש"ע כי בריב"ש מבואר דמה שזכתה האשה הוא משום שכתב אני מניח שתהיה אשתי ניזונת וכו' דלשון מניח הוא לשון מתנה כמ"ש הרא"ש והש"ע לא כתב זה גם בפת"ש סק"ט הביא מה שתמהו הב"מ וס' הפלאה והחת"ס חאה"ע סי' ק"מ דהלשון שבש"ע שתהא אלמנתו ניזונת הוי דבר שאין בו ממש ודבר שלא בא לעולם ובמה קנתה האשה ע"ש והן אמת כי יש הפרש בין לשון ריב"ש ללשון הש"ע דבריב"ש כתוב אנו מניח שתהיה אשתי ניזונת ואינו כתוב מנכסי ובש"ע כתוב מנכסיו ותיבת אני מניח כתוב בריב"ש ולא בש"ע וי"ל שאעפ"י שבריב"ש אינו כתוב מנכסיו פשיט"ל למרן שהיה כתוב דאל"כ מאי ראוה מייתי מהך דמיוחד שדה דהתם הזכיר השדה והו"ל כמו דקל לפירותיו משא"כ אם לא הזכיר על מה יחול הקנין ולזה העתיק בלשונו שתהיה ניזונת מנכסיו שהוא דבר שיש בו ממש ובא לעולם גוף הנכסים ומשתעבדים לפירותיהם ועל מה שלא הזכיר אני מניח אפשר דס"ל למר"ן שכיון שהזכיר שתהיה אלמנתו ניזונת מנכסיו ה"ז זיכוי שלא יהי אלא לשון דיהנה פ' מנכסי שכתוב בסי' רנ"ג דל"מ התם עיין בבאה"ג דה"ט משום דמספק"ל בש"ס אי דליהוי כוליה במתנה קאמר אי דליתהני מידי קאמר ע"ש וא"כ הכא שביאר להדיא שתהיה אלמנתו ניזונת וכו' אין כאן ס' בדבריו ולשון זה מזכה לה כאילו אמר תטול מנכסיו למזונותיה ואיך שיהיה נדון זה הרי שעבד בלשון המועיל לכ"ע והוא דבר שישנו בעולם ויש בו ממש ואין לפקפק בו מכל הנז"ל

ואולם אכתי תיוהא קא חזינא הכא דכשבאנו לדקדק בכתב שהביאו העדים כך התחילו לכתוב זכרון עדות שהיתה בפנינו אנחנו וכו' איך שהרה"ג וכו' ואמ"ל טוב הדבר שראיתי אתכם לעשות צוואה בפניכם כמצוה מח"מ וביקש מאתנו לשמוע ולקבל צוואתו ולכתוב ולחתום וכו' והנה ידוע בסי' ר"ן שש"מ שצוה שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה ומת אין כותבין ונותנין דשמא לא נתכון אלא בשטר ואין שטר לאח"מ אלא א"כ כתב ואף כתבו והכא לא אמר ואף כתבו והגם דזה אינו צריך אלא כשהשטר בלשון הקנאה משא"כ כשהוא בלשון צואה מ"מ ג"ז אינו רק כשהגיע שטר למקבל מחיים והכא מזמן שבשטר מוכח דלא נכתב רק אח"מ והגם דדין זה אינו שייך במי שסידר צוואתו ואז לבסוף צוה לכתוב בכאן בתחלת דבריו אמר ולכתוב ולחתום ואמת כי המבי"ט ח"א סי' נ"ט עקר הנדר דאין אמור די"ז רק במזכיר כתובה ונתינה יחד או שאמר כתבו ותנו או תנו וכתבו אבל כתבו וחתמו לא נתכון אלא לזכרון דברים וכ"ן מלשון הש"ע שכתב שציוה שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה אבל כשלא הזכיר הנתינה כלל כנד"ז לא ודלא כדמשמע ממהריב"ל ומהרשד"ם שהביא הכנה"ג ע"ש ומלבד זה עיין למר"ן באבק"ר סי' ס"ט וע' שנשאל ע"ע זה ובסוף סי' מ' סיים לזכות למקבל דהאידנא דכל שטרי צוואות אינם עושים רק לזכרון לעניני הצוואה ולא להקנות בהם אין בהם חשש שמא לא כיון להקנות אלא בשטר ואע"ג שה"ה והר"ן כתבו דשטרי דידן הוו שטרי הקנאה מ"מ יש לנו לומר דכיון דהשתא לא משמע להו לאינשי דשטר לא הוי אלא לראיה בעלמא ל"ש למימר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר עש"ב ועיין בב"י סי' ר"ן מ"ש בריב"ש קס"ח ומעתה רוחא שמעתתא לזכות למקבלת הנז' לדעת מרן דקי"ל כוותיה מכח שני טעמים הנז':