יש מאין חלק ב שפז

סי' רצ"א משם הריטב"א ובש"ך שם סק"ו כתב דר"ל אע"ג שקבל שכר שמירה כשישמור (הוא חדוש גדול וגם מהתו' והש"מ לא משמע כן) ואע"ג דבאומנים קי"ל ש"ש הן עיין בב"מ דע"ב ותבין משום דדמו לשוכר והדמיון הוא דכמו שהשוכר כל הנאת הבהמה שלו כ"ז היותה אצלו ולזה נעשה עליה כש"ש כן האומן שלהנאתו בשכר אומנותו היא אצלו ומדברי הש"מ נראה הדמיון דהאומן עושה מלאכתו בגוף החפץ כשוכר שעושה מלאכתו בגוף הבהמה למ"ד דשוכר כש"ח מ"מ האומן שיש דתפיש ליה אאגריה, אמור מעתה דנד"ז שאין לו שום עסק בגוף החפץ המונח אצלו וגם לא תפיש ליה אאגריה אין לו דמיון לדין האומן והשוכר ועיין באו"ח דאע"ג דקי"ל בסי' ת"ם דחמצו של גוי ביד ישראל אם חייב באחריותו זקוק לבער מ"מ בסי' תמ"ח אסיקו דבשוכר בית לגוי והניח חמצו שם בסתם דאינו זקוק לבער משום דאין מוטל על הישראל שכר שמור בכלל שכר בית מה גם דקי"ל בסי' ש"ג כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרין והכא הנה לא משך הוא רק פועלים דלוי הם הביאום והניחום שם ואע"ג דבסי' ר' פסק דחצרו של אדם קונה לו כמשיכה מ"מ הכא הרי מדברי שניהם ברור שאעפ"י שדברו על שכירות האוצר לא פסקו דמים כמה שכר ושם בס"ז דכ"ז שלא פסק דמים אינו קונה אלא במשיכה וה"ן כיון שלא פסק דמים על שכי' האוצר האוצר אינו קונה סחורת לוי ליחשב שהוא ברשותו להתחייב עליה, דל"ס דעתיה על הבטחתו כיון שלא פסק דמים

אתאן לטענת לוי שהלוה שמעון מהתיבות והו"ל שולח יד בפקדון ונתחייב גם באונסין והגם ששמעון מכחיש שברשותו לוה אולי זה דומה להכחשה דסי' רצ"ו ס"ד בטוען המפקיד אין זה פקדוני והנפקד אומר זהו שישבע הנפקד היסת ומלבד זה יש עוד לומר שחייב בפשיעה מפני שהיה מוסר המפתח לקונים ללכת ליקח מבלי שיעמוד עליהם אלא דמזה נראה שאינה טענה אם יודה לוי ששמעון הודיעו שהאוצר תמיד הוא פתוח לפועלי ראובן בדגים הנה בסי' רצ"א פסק דאם דרך הבעלים להפקיד תמיד דב"ז אצל השומר השני השומר הראשון פטור ועיין בב"י שם סכ"ד דה"ה אם ידוע דהשומר מוסר תמיד לשל תחתיו דהו"ל כמסר לו המפקיד וכתב דאפ' שגם הרב רבינו משה בר מיימון יודה בזה, וגם לא יודה לוי לזה אם יברר שמעון שכן דרכו למסור להם המפתח ללכת לבדם כיון שהדבר ידוע א"צ להודיע ללוה בפרט שבעת השכי' הוא עצמו ידע והביא ראובן להסכים לו אשר ידוע פעלתו שהפועלים מתעסקים לו שם בדגים בלתי שומר והו"ל כמפקיד אצל בעה"ב דאדעתא דבניו וב"ב הוא מפקיד וזה שייך אפי' בש"ש ולטענתו משום שולח יד בפקדון ובזה יתחייב לשלם כל החסרון הנה מפורש בסי' רצ"ב ס"ג דבפירות שאינם גוף אחד אם שלח יד במקצתם ולא הגביהם אינו מתחייב אלא במה שנטל, ובמה שנטל אם יאמין לו במה שאמר שזהו דוקא שנטל הרי דינייהו כשאר הפקדון ואם לא יאמין או יאמר שלא החזיר יראה דאין זה אלא טענת שמא ואין משביעין עליה אלא יטיל חר"ס על מי שיש בידו פקדון שלו ואינו מחזיר וכמ"ש בריש סי' רצ"א ע"ש

והנה מובן דמש"ל לפוטרו מפשיעה הוא במונח גם אם יש לו דין ש"ח אבל לדעתנו שאפי' ש"ח לא הוי כיון דלדברי שניהם מעולם לא דברו מענין שמירה זולת שמסר לו המפתח להניח סחורתו וכמ"ש בסי' רצ"א שאם נתן לו רשות להכניס חפציו ולא פירש כלל בשמירתן אונו חייב בשמירתן ועיין בסי' שצ"ח דלדעת מרן שאפי' בהיזק דאתי ליה מבעה"ב פטור ואע"ג שהש"ך סק"ח הביא מהג"א דהא דבסתם לא קבל נטירותא אינו אלא בחצר אבל לא בבית וסיים וכן עיקר אמינא דמדמרן לא חילק כן ואפי' בב"י לא הוזכר ס' זאת אי הוה שמיע ליה ודאי לא הוה שתיק מינה עוד בה המעיין בדרישה אהך תשו' דהרא"ש מפו' בלשונו דאין חילוק בין חצר ושוק לבית דבהנח סתם אפי' ש"ח לא הוי, וכן נראה מדברי רי"ו שהביא הב"י בסוס"י קצ"ח על מי שקנה בענין שאון אחד מהם יכול לחזור והחפץ הוא ברשות מוכר שיש מהגדולים שכתבו שהוא עליו כש"ח