יש מאין חלק ב שסח

הוכחנו דדוקא בנמצאו קשורים עם שאר שטרות הנותן וכ"ש הכא שיצאו מתחת יד הזוכה דמפורש יוצא בהרא"ש דמהימן לומר מחיים מסרם לו

ד) אמנם עוד צריך לעיין בזה דלפי טעם זה האחרון ניחא לזכות לזה שיצא השטר מתחת ידו אבל האחרים הזוכים שלא בא השטר לידם וגם לא ידעו שבא מיד הנותן ליד זה נימא דאנה"ן דעשה תנאי בעת הקנין וכשמסר לו לזה לו מחל התנאי ולא להם. וגם לזה מצאתי פתרון ממ"ש הטושו"ע בסי' ל"ט סי"ד חייב עצמו בקנין לשנים ואמר לעדים שיכתבו ויתנו בידו ומסר החייב השטר לאחד מהם אעפ"י שלא ידע האחר מזה המסורה ואפי' מת ולא ידע זכה בחלקו ויגבוהו היתומים ע"כ ואעפ"י שהש"ך ז"ל ערער דדין זה הוא מבעה"ת ושם לא נאמר זולת כשאמר לעדים סתם כתבו אבל כשציוה להם כתבו ותנו לידי כתב שם הר"ן דלא זכה עד דמטא שטרא לידיה וא"כ נהי דהך דמטא שטרא לידיה זכה אבל האחרים דלא מטא לידייהו במה יזכו ואולי גם הטור מיירי שבשעה שמסרו לזה אמ"ל שיזכה גם לחביריו וכו' וצ"ע מ"מ המשא"ה ז"ל שם תי' דגם הטושו"ע לא מיירי אלא בשטר בקנין דמשע"ק שעבד נפשיה רק כשאמר כתבו ותנו בידי כונתו שיהיה הקנין תלוי עד שיצא מתחת"י ואז יחול למפרע לפיכך כאשר יצא מתחת"י אפי' לאח"מ הזוכה הרי נתקיימה מחשבתו וחל הקנין למפרע ע"ש ולדעתי הפעוט נראה דאפי' בלא קנין יש ללמוד דין זה מדברי הרמב"ם שפסק כמותם בש"ע סוס"י ר"ן בדין מי שנמצאת דייתיקי קשורה לו על ירכו דאעפ"י שקנו מידו לייפות כחו אלו שנתן להם ה"ז אינה כלום וסיים ואם זיכה בה לאחד בין מן היורשים בין שאינו מהיורשים כל הדברים שבה קיימים. וע"ש בסמ"ע שהביא מה"ה שהרמב"ם מפרש דבריו קיימים שבמשנה דר"ל שאם זיכה במקצת לאחד אף השאר קיים וביאר הסמ"ע פי' אם כתב בשטר צוואה שנתן לג' וד' ונתן השטר לאחד גם מתנות האחרים קיים בנתינתו של זה ע"כ וא"כ השתא יש לדון מזה דהגם דלא נשתעבד משעת קנין מ"מ כשנתן לאחד גם השאר זכו דמסתמא גילה דעתו לקיים כל מה שנדר לתת ולזה פסק גם פה דהגם שאמר כתבו ותנו לידי ולא זכו משעת כתיבת השטר מ"מ כשנתן לאחד זכו הכל וממילא בנד"ז שאנחנו דנין עניו מכח אולי התנה על העדים בשעה"ק והאמננו לזה שנמצא בידו שמחיים נתן לו גם האחרים זכו משעת נתונה לזה

וגדולה מכל הנז' אני רואה בנד"ז שאין יסוד לטענת היורשים אפי' אם היה יוצא שט"ז מרשות הנותן כיון שכתוב בו מתנה חלוטה דלא למהדר בה וכו' הרי פירש להדיא בקניינו שאינו יכול לחזור בו ותו לא מצי הדר וכ"כ להדייא הרב מים רבים חח"מ סי' מ"א בצוואת ש"מ שנמצאת בארגזו אתר מותו ורצה חכם שכנגדו לבטלה דשמא נמלך והבי"ר מהך דדאייתיקי קשורה על ירכו שאינה כלום והוא דחה לו דכיון דבשטר כתוב להדייא דלא למהדר בה תו לא אמרינן שמא נמלך דאין בידו לימלך ואינו יכול לחזור כיון שכתב דלא למיהדר בה והבי"ר לזה מתשו' הבאה בהגמ"י על ס' משפטים סי' ס"ט עש"ב וכ"ש הכא דמלבד שכתב חלוטה דלא למהדר בה הוסיף וביאר שסילק ידו ויד ב"ך מעל המתנה הנז' ולא נשאר לו ולב"ך שום שיור של זכות וכו' ואין לך ביאור יותר מזה שלא היה לו שום תנאי ולא שיור כלל וא"כ אפי' אם נמצאת ברשות הנותן אין ליורשים שום טענה בזה. ואין לחוש בזה דילמא הני לישני הסופר מעצמו כתבם לשופרא דשטרי ולא ציוהו הנותן בזה כיון שכתבו בסוף השטר ובכן אנ"ס דח"ל ק"מ פ' לאשר ולקיים כל הכתוב לעיל מרו"ס דלא וכו' (פי' דלא כטו"ד) א"כ לא נשאר לפוש לזה חדא ממ"ש הש"ע בס"י דכשכתב דלא כטו"ד יד בעה"ש עה"עי שנית ממ"ש בסי' ס"א דכל שופרי דשטרי שנהגו הסופרים לכתבם כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו כמנהג המדינה וא"ץ לפרש וכו' והכא אנן בקיאינן דכל שטרי מכר ומתנה מנהג העיר לכתוב הני לישני, שלישית שאפי' הנאמנות שאין המנהג פשוט לכתוב כן בכל השטרות עיין בסי' ע"א