יש מאין חלק ב שסז

מאי דהוה לאבוהון למטען ליתא אחה"ר וממילא אם כנים אנו בזה יוצא בנד"ז דבאתריה דמרן יתבינן דגם לטענת היורשים דלא יצא השטר מתחת יד הנותן עכ"פ השתא שכבר מת ולא טען דהתנה בפני עדי הקנין אנן לא טענינן ליורשים וזכו מקבלי המתנה הנז' משעה"ק

ב) וכ"ש השתא דליכא עדים שהיה בידו עד שעת מיתה דאפי' אם נאמר שהוא הפקידו ביד אחרים בסתם והם מסרוהו לזוכה, מ"מ זכה המקבל גם להך חילוקא שכתבו ז"ל דכשלא נודע שהיה בסתם ל"א משע"ק שעבד נפשיה והוא לפמ"ש לעיל דבנמצא ביד נפקד לדעת הסמ"ע שאם שכח הנפקד או מת טענינן ליורשים דעל תנאי נעשה ולדעת הט"ז דכל שיצא מיד הנותן דלית ליה תו מגו דאי בעי קנייה נותנים אותו למקבל מתנה, וכמ"ש משם הרמ"ה והנה צריך לדעת דגם הסמ"ע לא אמר דאין מחזירין למקב"מ בכל גוונא שאם אתה אומר כן נמצא דב"ק ז"ל מס"ק כ"ב לס"ק כ"ג סתראי נינהו דבס"ק כ"ב כתב שאם נמצא ביד אחר צריך לשואלו איך בא לידו ואי איירי ששכח הדבר או מת א"כ אסור ליתנו לו וכמ"ש ר"ם ס"ה והמחבר בסעיף שאח"ז (מי שמת ונמצא אצלו שטר מופקד שנתן ראובן קרקע לשמעון וראובן מת יחזירו ליורשי נותן) דמשמע שאע"ג שאינו ביד הנותן דלית ליה מגו עכ"ז יחזירו ליורשי נותן ובמתנה בקנין קאי הסמ"ע ואילו בסמוך סקכ"ג כתב דמ"ש יחזירו ליורשי נותן מיירי במתנה בלא קנין אבל בקנין מחזירין למקבל אם לא שיש הוכחה שהוא של הנותן כגון שהיו קשורים שטר זה עם שאר שטרות המיוחדין להנותן וכו' וכ"ך בפרישה סוס"י ר"ן להדייא דבנמצא ביד שליש דלית מגו לנותן דמחזירין למקב"מ ע"ש אם לא שנאמר דגם מ"ש בסקכ"ב דבמת כמ"ש המחבר וכו' כונתו כפי מה שפירש הוא התם דבקשורין אין להחזיר למקבל רק אם אינן קשורים דאז מחזירין לו והא דכתב בסקכ"ב דהמחבר לא איירי התם בנמצא מופקד והרי הו"מ לאוקומי ג"ך במופקד ומ"מ קנה המקבל משום דאינן קשורים ובסעיף שאחריו מיירי גם בקנין ומחזירין ליורשי נותן משום דקשורין י"ל משים דבין בסי"ב ובין בסי"ג כתב מרן בסתם ומשמע בין קשורים בין אינן קשורים לזה אסיק דבסי"ב לא נמצאו מופקדים ובסי"ג דמפורש בנפקד הוכרח לאוקומי בלא קנין. הנה גם להסמ"ע לא יהיב לטעון ליורשים רק בנמצאו קשורים וגם בזה הש"ך שמם לא הודה לו וכתב דאפי' כידוע שבא מהנותן אם ידוע שנתן בסתם מחזירין למקב"מ ואם אינו ידוע אין מחזירין לא לזה ולא לזה, וראיתי להרה"ג החסיד כמהר"י אבוחצירא זצוק"ל בספרו יורו משפטיך ליעקב סי' ז' שהוכיח בדברי הסמ"ע ז"ל דל"א גם הוא רק כשיש הוכחה שהנותן הפקידם ביד הנפקד קשורים ולא די במה שמצאנו אותם קשורים, והגם דנראה דוחק דהא עיקר דין קשורים הוא מתשו' הרא"ש סו"פ כלל ק"ה ופסקה הטור בסי' רמ"ג והש"ע סי' ס"ה ושם לא מוכח מידי דבעי שיש הוכחה דבשעת הפקדון יפקידם כך. עכ"פ איך שיהיה בנד"ז מלבד שלא יש בירור שהיו ביד נפקד עוד בה דאפי' היה כן היה צריך להיות נמצאים קשורים גם לפשט דברי הסמ"ע ואז וזכו היורשים לדעת הסמ"ע ולש"ך לא יזכו אלא יורשי נותן ולא המקבל

ג) כ"ש בנד"ז שנמצאו ביד הזוכה ואומר שמחיים באו לידו ואין מכחישו בבירור עדים הנה מפורש בתשו' הרא"ש כל"סו שאפי' היה מודה דלא בא לידו רק אח"מ זולת שאומר שהנותן אמ"ל שזיכה לו מחיים דהוה מהימן במגו כ"ש השתא דקאמר תרוייהו שזיכה לו מחיים וגם מסר לו מחיים ובזה אין מפרכס להפקיע זכותו. וגם למה שאמרו היורשים שראו אותו שהוציא צרור תחת כנפיו מי הגיד להם שבאותו צרור היה כרוך גם השטר הזה ועיין בתשו' הרא"ש דכיסו שכתב ואין אדם מכחישו בדבר שגם לוי אמר שלא היה יודע. אם היו בכרך פירות או שטרות ע"ש והשתא בנד"ז ל"מ אם נאמר דלדעת מרן ס"ל אפי' יצאו מתחת יד הנותן לא טענינן ליורשים שעשה תנאי משום דהוי מלתא דל"ש וכמש"ל אלא גם לאומרים דטענינן הנה י"א דעכ"פ כשלא נמצא ברשותו אלא ביד אחר תו לא טענינן וגם לפשט דברי הסמ"ע הרי