יש מאין חלק ב שסו

דעות כל הפוס' עש"ב, ואנא חרגא דיומא לולא דמסתפינא הו"א דכל חילוקם ז"ל הנ"ז לא ס"ל למרן הב"י ז"ל ומני"ר ס"ל דאפי' כשלא נודע שהקנה בסתם ליכא למיחש שמא התנה על העדים בשעת הקנין אחר שכתוב הקנין בסתם וסימנים לזה דבהך דסי' נ"ו לא מצא מקור לדברי הטור אלא מדברי בעה"ת בשער נ"ב שלמד כן לשטתו מהך דדייתיקי קשורה דלא זכה המקבל אפי' ביש בה קנין ומשמע ליה דבמתנת בריא איירי ומשמע דלמאן דמפרשי לה במתנת ש"מ בכל הנכסים משא"ך במ"ב בקנין ליתיה לטעם שני דהטור, ומאחר דכוותייהו קם דינא לכן אין לתפוש רק טעם הראשון דחיישינן לפרעון דשייך רק בקנין דהלואה ולכן תמצא דבש"ע לא כתב דין זה בסתם ע"כ השטרות רק בשטרי הלואה, וז"ל מי שחייב עצמו בקנין וכו' לא יתננו למלוה וגם לא יחזירנו ליורשי לוה ע"כ וכ"ן ממ"ש הטור בסי' רנ"ח הכותב לחבירו שדה נתונה לך לאחר מיתה וכו' אם יש בו זמן אין הנותן יכול לחזור בו שזמנו של שטר מוכיח שמחיים הקנה נו וכן אם יש בו קנין קונה הגוף מיד אפי' אין בו זמן כיון שאין בו זמן ה מיד כשהגיע השטר ליד המקבל ותמה עליו הב"י כיון שיש בו קנין מה צריך שהגיע השטר לידי והב"ח והסמ"ע תי' זאת דכיון דאיכא ריעותא שהקנה לו לאח"מ חיישינן שמא ציוה לעדים שיחזיקו בשטר ולא יודה בו ע"ש והשתא הדברים ק"ו ומה הכא דאיכא ריעותא לא משמע ליה למרן לתרץ הכי, במקום דליכא ריעותא אלא כתוב שטר סתם לאו כ"ש הוא דלא חייש לשמא ציוה או לתנאי אחר, אלא שראיתי להסמ"ע שכתב דגם הש"ע הכי ס"ל דבעינן דלימטי שטרא לידיה מדכתב וכן אם יש בו קנין קונה הגוף מיד אעפ"י שאין בו זמן ע"ש ולקוצ"ד אחה"ר איפכא מסתברא דאי הדר ביה מתמיהתו הו"ל לכתוב כלשון הטור קונה מיד כשהגיע השטר לידו כי היכי דלא ניטמי וממלת וכן אין ראיה די"ל דלא השוה אותם רק לגוף הקנין אבל הא כדאיתיה דהזמן גורם לקנות רק כשהגיע השטר לידו והא כדאיתיה דקנין קונה אפי' לא הגיע השטר לידו. וכבר גם הסמ"ע מודה דמור"ם שסיים ע"ד מרן דכל קנין מעכשיו הוא הכי ס"ל, וכ"ן משקו"ט דשקו"ט מרן ז"ל בתשו' אה"ע לה' כתובה עם מהר"י צייאת ז"ל באותו נדון שכתב מהרי"ץ דאעפ"י שהשטר הוא בקנין מ"מ כיון שמפורש שלא יקנה אלא בעת כניסה לחופה לא קנה והרב ז"ל השיבו שאין כתוב כן בשטר אלא בסתם והמתחייב היה מת ואי חייש מרן לשמא ציוה הו"ל למיחש הגם שלא נתפרש בשטר כן א"ו דכל שכתוב השטר סתם ס"ל דמוקמינן אחזקתיה דהו"ל מלתא דלא שכיחא שיכתוב אדם שטר סתם ואח"כ יצוה לעדים, ואולי למד זה מתשו' הריב"ש דסי' קס"א דשם יצא השטר בקנין בעזבון הנותן אחרי מותו וזיכה למקבל מתנה משום דמשעת קנין שעבד נפשיה ולא חשש שמא בשעת הקנין התנה עם העדים איזה תנאי שיבטל הזכות. הגם דהרא"ש רבו דרביה כתב בכלל ס"ו דאם הוא ביד הנותן הוה מהימן במגו דאי בעי קלייה משום דס"ל דהרא"ש לא אמרה רק כשהנותן עצמו היה טוען כן ולא דאנן טענינן ליורשים דמלתא כדנא דלא שכיחא נ"ט להו ומאחר דמרן ז"ל בח"מ סי' ק"ח פסק בסתם כהרא"ש דמלתא דל"ש לא טענינן ליורשים ואעפ"י שהביא י"א דטענינן קי"ל דדעתו לפסוק כסתם משו"ה לא חייש לטענה זו גבי יורשים ועכ"פ כשלא נמצא ברשות הנותן האיר ה' עיני ומצאתי להרמ"ה בכי"ן סי' יו"ד הבי"ד עה"ש סוס"י ר"ן דמ"ב בקנין הנמצא ברשות הנותן אי איתנהו לסהדי נשיילינהו אם היה בתנאי ואי ליתנהו או איתנהו ולא דכירי חיישינן שמא היה תנאי אפי' אם השטר כתוב בסתם וכו' וה"ן טענינן ליורשים והמה כשנמצא ברשות הנותן דטענינן ליורש כל מאי דהוה טעין אבוה ועוד דמוכחא מלתא שע"ת כיון שנמצא ברשות הנותן אבל נמצא בשוק אי אית ביה קנין מחזירין למקב"מ עכת"ד וממנו נקח לכשנמצא ביד אחר ואינו זוכר ואם כנים אנו בזה נמצא מ"ש הסמ"ע בסי' רמ"ג לדעת הרא"ש וכן לדעת הש"ע דבידוע שלא הגיע השטר לידו אלא לאח"מ ולית ליה מגו למקבל או כשנמצא ביד אחר טענינן ליורשים