יש מאין חלק ב שס

דמשמע דבעי דוקא תרי סהדי ועדותם מבוררת והוא פלא דגם בלשון שהעתיק שם מגוף התשו' כתוב בשני עדים ברורים או ע"א ברור כנסכא דר"א) אלא דלא זכיתי להבין דעת הגאון מהר"מ מאי שנא מסור מחשוד דבחשוד אין ע"א מועיל ובמסור מועיל ולכאורה טעם אחד להם ואפשר דבמסור נמי מודה דהיכא שיש לו תביעות מצד אחר ומתוך שהוא פסול ואינו יכול לישבע גם הוא ע"א לא יחייבנו אבל הכא דהתביעה היא על מה שהפסיד חבירו והעד מעיד והוא אינו יכול להכחישו מפני שאומר איני יודע לא משום שהוא פסול לזה ע"א מחייבו מור"ם ז"ל דאיהו בקי טפי מינן ודן דע"א מחייב ודאי כוותיה נקטינן

רק אם באנו לחייבו רק משום עדות העדים כנז' צריך לעיין בזה אם לא ימצאו עדים רק מקהלנו הספרדים אם יועילו לעדות זה יען כי כאשר נמסרו האנשים האלה לא היה ספק בידם להוציא מכיסם להצלתם ומצאו מנהלי כוללינו עצמם חיובים להוציא עליהם מכיס הכוללות שכן הדין נותן כמ"ש מהר"מ מלובלין ז"ל בסי' ק"ך לחייב את הקהל לעזור את הנמסר מצד הדין הגמור מתרי טעמי אחד כדי שיעמידו הדת על תלה ולא יוסיפו בני עולה וכו' וזה כחיובים לעשות חומה לעיר שהדין לכוף זה את זה והשני שאם לא יגדרו הפרצה גם עליהם יעבור כוס והו"ל כשותפים בעלילה ע"ש וגם מהרי"ו סי' קמ"ח וקמ"ט חייב להציל הנתפס ביד גויים מדתנייא בפ' בן סו"מ מנין לרואה את חבירו טובע בנהר או לסטים באים עליו שחייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך ומסיק דגם למטרח ולאגורי חיוב ע"כ גם הרא"ש בכלל ו' סי' כ"א וכ"ב והבי"ד בהגה בח"מ סי' קס"ג ס"א דהוצאות שהוציאו לבער המסור כל הדרים בעיר חייבים ליתן לזה ועיין מזה להלח"ר ז"ל בסי' קצ"ח אלא דהתם חייב לנמסר לשלם למשלם בעדו והוא דיניה עם המוסר אמור מעתה ל"מ להנך פוס' דמשמע מסתמיות דבריהם דלא הדרי העוזרים על הנמסר לפרוע להם דבנד"ז התובעים מהמוסר המה הכוללות דלהם הפסיד אלא גם להלח"ר דס"ל שישתלמו מהנמסר ואיהו גבי מהמוסר מ"מ ודאי דאיהו מודה דכשלא יש לנמסר לשלם דדין הכוללות גבי המסור דקי"ל מוציאין מזה ונותנין לזה מדר"ן כמבואר בח"מ סי' פ"ו ונמצא לכל הדברות בנד"ז דהנמסרים אין להם לשלם דינייהו דהכולל עם המוסר וא"כ איך תתקבל העדות מקהלם עליו והרי נוגעים בעדות ומפו' בח"מ סי' ל"ז דבאומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין ואין מביאין עדים מאותה העיר והגם שסיים שם כבר נהגו לקבל עדים מהקהל וכו' עיין למהראנ"ח ח"א סי' כ"ט דזה דוקא בעניינים הכוללים לקהל אבל בטו"ת שבין רבים ליחיד לא ע"ש ונד"ז הוי בין רבים ליחיד לזאת אשיב כי ראיתי להרב ד"ן ח"מ סי' כ"ב שעמד בזה והאריך בפלפולו ואסיק להלכה ומכח מנהג ג"כ דלא נאמרו כל השיעורין הללו רק לבני חו"ל שהעניים סומכים על יחידי קהלה ומהם הם מסתפקים כל צרכם אבל בא"י שהעניים שבה אינם סומכים על בני העיר אלא הספקתם וכל צרכיהם מאחב"י היושבים בחו"ל כידוע לא הוו בני העיר נוגעים בעדותם על נכסי העניים כלל בין מצד הדין הגמור בין מצד המנהג ע"ש ועוד מטעם אחר אני אומר דלגבי תביעה זו של הכולל מהמוסר לא בעו עדים כלל אלא כל הברור לטובי העיר או לרוב הקהל שהוציאו ע"ז ויודעים הדין כי מצד מסורתו מחוייב לשלמם דעבדי דינא לנפשייהו וגובין ממנו וכמ"ש הרא"ש בכלל ז' סי' כ"ו דדבר הברור לרוב הקהל או לרוב טו"ה עבדי דינא לנפשייהו וכתב עוד דאם יש גבאים בעיר הם נאמנים ע"כ בני העיר וכו' ועיין מזה בהגה לח"מ סי' ז' וגם בהגה שם סי' ד' אחר שכתב בשם י"א דלא עביד איניש דינא לנפשיה אלא בדבר יכול לברר שהוא שלו סיים וכ"ז ביחיד נגד יחיד אבל ברבים נגד יחיד עבדי דינא לנפשייהו אם יודעים שהדין עמהם אעפ"י שאינם יכולים לברר לפני ב"ד כי אינם יכולים להעיד שכולם נוגעים בדבר ע"ש וא"כ לפי כל האמור בנד"ז גם בלא עדים מצו גבו מניה בחזקה דעבדי דינא לנפשייהו וכ"ש במה שהם תפושים ממנו שטרי מו"ש שיש לו על הכוללות וכו' שאפי' אם ימצא איזה חולק על הכתוב לעול מהנייא תפישתם להיותם