יש מאין חלק ב שנט

ידענא וכו' אמרינן ליה מדנחית למידע ן' הי"ל לידע הכל משא"כ באומר לא ידענא הכל) ולפמש"ל להרמב"ם והש"ע דאפי' במידי דלא הו"ל לידע ס"ל משואיל"מ אפ' שאין לחלק בכך כל שהודה במקצת באיזה אופן ומ"מ בנד"ז כבר הוכחנו שבע"כ יאמר ן' ודענא ון' לא ידענא ולכל הדברות הו"ל משואיל"מ בלא שבועת הנמסרים והנה ראיתי להמבי"ט באבק"ר שם אחר שהביא דברי הרמב"ם ומ"ש ה"ה עליו סיים וז"ל ואם כן בנ"ד אם אינו ידוע בעדים כמה הפסידה חנה אם רבקה אינה יודעת חנה נוטלת בשבועה ואם הוא כופרת במה שטוענת חנה שהפסידה או במקצת אם תפשה חנה ואין מוציאין מידה ע"כ והנה פשוט דמ"ש שאם אינה יודעת רבקה תטול חנה בשבועה אפי' בלא תפישה הוא לה"ה דס"ל שכן דעת הרמב"ם וכן מ"ש אם כופרת בכל וחנה תופשת אין מוציאין מודה ודאי היינו בשבועה דזהו דעת הרמב"ם וא"כ מה שכלל עמה כופרת מקצת היינו דכוותה שתזכה בתפישתה בשבועה וה"ד אי שכפרה מקצת והודית בשאר הרי כתבנו דמוכח דהו"ל משואיל"מ אפי' בלא תפישה אם לא שנאמר דכפרה מקצת בבריא ועל השאר אמרה אינה יודעת אבל מרן שם בסי' פ"ה כתב בקצור ועל ההוצאות וכו' הכל תפרע רבקה מכתובתה כדין מוסר שכתב הרמב"ם וכו' ובזה כלל כל הפרטי' שיהיו בטענות רבקה שידונו עפ"י ההלכות שכתב בזה הרמב"ם ז"ל

יתר על כן יש לדון בזה דהגם דליכא רק עד אחד שמעיד עדות ברורה על הפיזורין וההוצאות שנעשו ע"ז דג"ז יהיה די ליטול מהמוסר מבלי שבועה מהנמסרים דכיון דעיקר דינייהו כשאמר איני יודע שיטלו ממנו בשבועה השתא דאיכא עז"א הנה מרן בש"ע סו' ע"ה כתב די"א ע"א פוטר משבועה וי"א שאינו פוטר וכ"כ בסי' פ"ז ובהגה הכריע ד"ה כי"א קמא והוסיף די"א גם בנשבע ונוטל דע"א פוטרו משבועה, אה היה נ"ל לכאורה אבל ראיתי דמהא לא איריא דמלבד כי הש"ך בסי' פ"ו סקי"ט כתב דמהר"ם דאיהו אבוה דהאי דינא דמור"ם כתב בתשו' מימוניות לס' משפטים סי' ס"א דבחשוד דקי"ל שכנגדו נשבע ונוטל לותיה להאי דינא דא"ך לא שבקת חיי לחשוד ע"ש ומינה לכאורה דה"ה למסור (המעיין בגוף התשו' יראה הט' הוא משום דכיון דא"א לו לחשוד לישבע וא"כ אי אמרינן דכשהעד מסיוע לשכנגדו פוטרו משבועה והחשוד שאיל"מ נמצא עד זה בא לחייבו ממון ואנן קיי"ל דע"א קם לשבועה ולא לממון ויש נ"מ בין שני הטעמים שו"ר לג"ב מ"ב סי' ז"ך עמד בזה ואכמ"ל) ועוד דאנן קי"ל בדעת מרן כשמביא י"א וי"א דס"ל דס"לה', כי"א בתרא והגם דיש מפקפקים בזה וס"ל דלא הכריע הכא נלע"ד שהכריע כי"א בתרא ממ"ש בסומן כ"ח גבי ישראל שתובע לגוי וכפר ויש לגוי ע"א מותר להעיד לו אם יתבעהו ועיין בעיקר, הדבר שהוא מתשו' הרא"ש ושם הטעם משום דגם בדיננו אם יאמר פרעתי או יכפור פטור (הגם דבדיננו חייב היסת עכ"פ עיין בסי' צ"ב דחשוד וה"ה גוי פטור בנא היסת) אבל הטור שם סיים דגם בדיננו עד המסייעו פוטרו וכתב הב"י דאתא לאשמועינן דגם אם הגוי מודה במקצת דהו"ל מחוייב ש"ד ומשאיל"מ מ"מ עד המסייעו פוטרו ואי ס"ל למרן דעד המסייע פוטר אמאי בש"ע לא כתב דינו רק כשהגוי כופר ולא גם במודה במקצת כהטור א"ו דהכריע כמ"ד אינו פוטר וק"ל מזה אני תמה על משכה"ר במע' עין דכתב קי"ל דע"ח המסייע פוטר ואיהו מאתרא דדייני כמרן) לזה נ"ל דהא ל"ש מתייא אבל הנה מצאתי למור"ם בתשו' בסי' פ"ו במסירת מיכל לר"ש שכתב על טענת מיכל שלא ידעה אם פשרת ר"ש עם הדוכוס אמת כיון שר"ז מעיד על הפשרה אע"ג דאינו אלא ע"א מ"מ מהני כמ"ש מהרי"ו במרדכי פ' הגוזל בתרא דאם היה לנמסר ע"א חייב המוסר מודי דהוה אנסכא דר' אבא בב"ב דל"ג (פסוקה בח"מ סי' ע"ה סי"ג דאפי' אינו טוען מפי עצמו אלא מפי העד הו"ל משואיל"ם ה"ן בכאן הו"ל מחוייבת שבועה עפ"י העד ואינה יכולה להכחיש העד נאמן עליה עש"ב ודון מינה לנד"ז (מזה אני תמה למה שראיתו בלחם רב סי' קצ"ד שהיה שם ע"א על ההוצאות ודן מתשו' מהר"ם הנז'