יש מאין חלק ב שנח

הרמב"ם והמוסר כופר משמע דאם אינו כופר אלא אומר איני יודע דס"לי כר"ת דבזה ישבע הנמסר ויטול ועיין בש"ך סקל"ז די"ל שמרן שהעתיק לשון הרמב"ם ממש י"ל דהכי ס"ל ויישב מ"ש זה בשם יש מי שאומר ע"ש, והנה בהגה סיים וכ"ז במוסר ממון אבל במוסר גופו הנמסר נשבע ונוטל וכן אם גרם לו תפושה דהו"ל כמזיק בידים והש"ך ז"ל בס"ק ט"ל הביא כמה פוס' דקיימי בשטת מור"ם רק למוסרי לאמר קי"ל כוותיה ע"ש, ומעתה בנד"ז ל"מ אותם שנתפשו שיכולים לישבע וליטול אלאי גם אותם שלא נתפשו הנה לא ימלט המוסר לומר שלא הפסידו כלל כי הנה נא העיר הזאת מצער היא' וגלוי לו ולכל, שהיו הפסדיות ולא יוכל לומר רק יודע אני שהזקתי ואיני יודע כמה, ובזה הנה כתבנו דגם להרמב"ם ומרן ישבע ויטול ויותר מזה יש בנד"ז דיש' כמה הוצאות שמחוייב להודות בהם ולא יוכל לומר איני יודע כמה כגון ריסומאת הידועים בחק אם לשררה בג'לסאת ובעלאם הפיטורין ואם לקונסולים בכרג' רא וכו' וא"כ אינו יכול לומר איני יודע כמה הזקתי אלא חמשין ידענא, והשאר שאתם טוענים יותר מזה לא ידענא וזה דינו מפורש בח"מ סי' ע"ה סי"ג בטוען מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע (דהא אמר איני יודע) משלם והתובע אין לישבע ע"ש ועיין בסי' שפ"ח ס"א שכתב שם הש"ך דלהרמב"ם ומרן ז"ל בטוען חמשין ידענא והשאר אינו יודע אפי' במידי דלא למידע אמרינן משאיל"מ וכן האריך והעלה להלכה בסי' ע"ב סי"ב דכל שהתובע אינו יודע בודאי שהנתבע אינו יודע הו"ל משואיל"מ זולת אם מודה התובע שודאי הנתבע אינו יודע וכן נמי יש לדון בשיש שני עדים שיודעים במקצת ההוצאות והשאר אינם יודעים דהו"ל כמודה עצמו במקצת וכמ"ש בסי' ע"ה ס"ד כפר בכל ועדים מעידים שחייב לו חמשים ישלם חמשים וישבע מן התורה על השאר שלא תהיה הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ע"כ והגם כי בפת"ש דאיהו ז"ל חלק עליהם אמנם הרב בע"ח בתשו' דסי' ס"ו הנז' כתב דהש"ך יחיד בזה ואין הביא מרעק"א שבתשו' בשמים ראש כתב דבאומר בזה איני יודע ל"א מתוך שאיל"מ, הנה הביא שם משם בית אפרים חח"מ סי' ט' דהך תשו' לאו מר בריה דרבינא חתים עלה והוכיח מהרא"ש להפך ע"ש, וא"כ כשיש שני עדים על מקצת והוא טוען על השאר איני יודע קם דינא דמחוייב שבועה מה"ת, (ולעד"ן דכן דעת מרן דכיון דעדות עדים גדולה מהודאת פיו פסק דבאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא הו"ל משואיל"מ כ"ש בהעדאת עדים) ומתוך שאי"ל דהא אינו יודע וכ"ש במסור דבלא"ה פסול לשבועה ודאי דמשלם בלי שבועה לשכנגדו, וכן כתב להדיא הש"ך בסי' שפ"ח סקל"ו דלהרמב"ם ומרן במסור שמודה במקצת ועל השאר אמר איני יודע דהו"ל משואיל"מ הגם דלא הו"ל למידע אלא דלהלכה הצ"ע לסוברים דכל דינא דגרמי הוא דרבנן ולדעת הרמב"ן דס"ל דאין משביעין ש"ד בדינא דגרמי ע"ש, ומלבד שהקצ"ח ז"ל בסקי"ג שם תמה על הש"ך במה שייחס ס' זאת להרמב"ן ואין הדבר כן ע"ש, נלע"ד דאנן בדידן דאתכא דמרן סמכינן פלטינן מהנך תרתי שחשש הש"ך להלכה דאי משום דד"ג הוא דרבנן הנה מרן בפי' פסק בש"ע דאם מת המסור גובין מיורשיו, ועיין באחרונים דה"ט משום דדינא הוא ולא קנסא ואי משום הך דהרמב"ן הנה בב"י בסי' שפ"ו הביא מבעה"ת בשורף שטר והודה במקצת כמה היה כתוב והשאר כפר דחייב ש"ד ואם אמר ן' ידענא ון' לא ידענא הו"ל משואיל"מ, ע"ש, וזה מדין דינא דגרמי והרי חייבו שבועה ומרן לא הביא שום חולק בזה ש"מ דהכי ס"ל ועיין בש"ע סי' שפ"ו ס"ב ומ"ש הש"ך שם, וגם הרב בע"ח בתשו' דסי' ס"ו כתב דלפי' הה"מ נמי שפי' בכונת הרמב"ם באמרו והמוסר כופר דבא לאפוקי אם אמר איני יודע שדינו לישבע וליטול ולא כהש"ך שפו" לאפוקי מודה במקצת דהוי משואיל"מ) מ"מ אם המסור מודה במקצת נוטל ממנו הכל בלאי שבועה, זולת שהרב שם חילק בין אומר הזקתי ואיני יודע כמה דזה שכנגדו נשבע ונוטל ובין אומר ן' ידענא ון' לא ידענא דנוטל בלא שבועה (אפשר ה"ט דבן'