יש מאין חלק ב שנז

והסופרים וכל הוצאה הנמשכת ונתלית במסירתו באין ספק, זולת מה שיש לעמוד בזה הוא משום דאע"ג שהיו הנמסרים בצע"ר הגבוה ואימות מות ולדינא בתר דינא מ"מ רחמי שמים רבים ולבסוף נידונו ויצאו נקיים, ועתה ויאמר המוסר כי הרשב"א בח"ה סי' רפ"ח והבי"ד ב"י בסי' שפ"ח כתב וז"ל וא"כ גם ראובן שהלשין את שמעון אם ימצא שמעון פטור שלא עשה שום דבר שיענש כלום לא מחמת מלשינות ולא מחמת מזיק הרי מלשינותו מדרך האמצעי וכו' ואם יטעון הרי הגיעו נזק ממון ונזק הגוף שהכהו בעל החצר וכו' והוציא הוצאות ע"ז אין זו טענה כי על עיקר המלשינות לא הגיע לו שום נזק שאילו הלשין אותו בדבר שהעושהו היה חייב בגוף או בממון היה הדבר כן אבל זה לא הגיע לו נזק מצד עיקר המלשינות וגם אילו המתין ולא הוציא היה נקי מכל עונש וכו' וכן בבע"ח ח"ב לח"מ סי' ס"ו הביא תשו' אחרת משמו דומה לזה, וזל"ה וכן אם הלשינו והפסיד ממנו ממונו או גופו לנכרים והוצרך לפדות עצמו בכל כיוצא בזה יש לו תביעת ממון וכו' אבל מה שנתרעם ממנו לדון עמו בעש"ג וכדי שלא ידון עמו הוציא מרצונו שוחדות וכו' זה היה שוטה ורצה ליזוק בנכסיו ע"כ, וא"כ גם כאן נימא דהיה להם להמתין והיו יוצאים נקיים וכאשר לא המתינו המה הזיקו נכסיהם ואני פטור, וכ"מ מתשו' מור"ם סי' פ"ה שרצה לפטור מיכל ממסירה מהך דהרשב"א וז"ל ועוד דהרשב"א כתב דמאחר שמהמסירה יצא נקי ואף מהתפיסה היה יוצא אילו המתין אין זה רק גרמא אע"ג דלא משמע כן ממהר"מ ומרדכי ומהרי"ו ומהרי"ל ז"ל מ"מ אין יכול להוציא ממנה נגד הרשב"א מאחר שיש הוכחות שעיקר תפישתו לא היה ממנה וכן יראה מהראיות שכתב לה מהר"י ע"כ מ"מ אמינא ליה בנד"ז לא צדק בזה דמלבד דבדברי הרשב"א מפורש דלא פטר רק שם שמעיקר המלשינות לא היה מגיע לו שום נזק אילו המתין וההוצאות שנמשכו אינן אלא גרמא ומשו"ה פטור משא"כ במלשינות זו שהיא עלילת רצח ואם ימתינו ח"ו היה נמשך להם דין רוצחים, חלילה להרשב"א ז"ל לפטור בה ואם אין לזה דין מסור למי יהיה, ועוד דמדוקדק בדברי מור"ם דלא סמך על הרשב"א שלא להוציא נגד רבים זולת כמ"ש אין, יכול להוציא נגד הרשב"א מאחר שיש הוכחות שעיקר תפישתו לא היתה ממנה וכו' ויש לדוון בכונתו אחת משתים או דס"ל דגם הרשב"א יודה כשעיקר התפישה היתה ממנה או משום דלא נסמוך עליו נגד רבים זולת בכגו"ז וממילא בנד"ז שמפורסם שעוקר התפישה מהמוסר יאמר מור"ם ז"ל דחייב לשלם, ועוד הנה הרב בע"ח ז"ל שם בנדונו חילק מהך דהרשב"א דל"א לפטור זולת היכא דאין נפקותא בין דיננו לדין עש"ג משא"כ כשיש נפקותא ועוד דל"א רק כשלא עמדו לדין תורה אבל כשנגמר הדין ביניהם ושוב תבעו לעש"ג יודה הרשב"א ועוד דל"א הרשב"א רק כשיהיה ספק אולי יזכה הנמסר גם בדיניהם או אולי לא יוליכוהו שם ויתבטל הדבר מעיקרו אבל כשיצא הדבר לפועל ושמו אותו במאסר יודה הרשב"א ע"ש שעפי"ז חייב שם בנדונו, ומעתה בנד"ז דיש נפקותות גדולות בין דינינו לדיניהם בזה וגם שאף שלא נגמר הדין ביש' הו"ל כנגמר דגם דרדקי דבי רב ידעי דאין על הנחשדים שום חיוב, וגם שיצא הדבר לפועל, ושמו אותם בבור הרי תלתא בחד קינא דגם הרשב"א ז"ל מדילנא הוא להודות שחייב בתשלומין וד"ב

ד) אבל באיזה אופן יגבו ממנו ההוצאות הנה אם יש להם שני עדים על ההוצאות קרא כתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר ודבר מפורש בסי' שפ"ח דמקבלים עדות שלא בפניו וא"ץ לכוין העדות כ"ך וז"פ וכשאין עדים כלל הנה בסי' שפ"ח כתב מרן כלשון הרמב"ם וז"ל מי שיש עליו עדים שמסר את חבירו וכו' ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמס' אומר כו"ך הפסידני והלה כופר במה שטענו אם תפש הנמסר און מוציאין מידו אלא ישבע בנק"ח וזוכה במה שתפש ואם לא תפש אין מוציאין מהנמסר אלא בראיה ברורה ויש מי שאומר שאם המוסר אומר איני יודע כמה הפסדת על ידי ישבע הנמסר ויטול ע"כ ובב"י הביא מהה"מ שדקדק מדכתב