יש מאין חלק ב שנו

זולת מהר"מ מלובלין סי' כ"ו והש"ך שם תמה עליו ולעד"ן דגם מהרמ"מ לא אמרה רק בנדונו שלא הזכיר הנמסר בשם ובכינוי אלא שהיה מתכוין להציל את עצמו וממילא נזכר השופט להעליל על חבירו ע"ש ובזה יתיישב דב"ק מסי' כ"ו לסי' ק"ך שנראין לכאורה כסותרין אבל בנד"ז גם מהר"מ יודה כיון שהקביל על אנשים בשם ובכינוי, ועוד דכ"ן מהרמב"ם והש"ע ז"ל דלא מצאו פיטור למוסר אם לא נשא ונתן ביד זולת באנוס להראות משמע דבלא אונס גם אם הוא שוגג כגון נתכון להציל וממילא האחר ניזוק חייב וכן הרוצה לדקדק היטב בתשו' אבק"ר הנז' יבין דהגם שרבקה היתה מסירתה רק לתועלתה וממילא הוזקה חנה עכ"ז חייבוה בתשלומין ועוד דהכא נמצא כתוב בארס"ו אר"ס עכנאי שכונתו להזיק וגם מעשיו מוכיחים ששונה באולתו עייל ונפיק לחצר המלכות לאמר כלו מעשיכם ומתרי טעמי אלין חייב מור"ם את המוסר בתשו' סי' פ"ח ע"ש ועוד דהכא אנן ידעינן דאיהו קים ליה שהשרפה יצאה מבתו והנה אפי' במסופק כתב מהרימ"ט ח"א סוס"י מ"ו דל"א לפטור באומר דידי מסרי אלא בברור לו שהוא שלו אבל בספק אפי' אם יש ספק אם יטלוהו גויים חייב עש"ב וגם אין לדמות זה לדין נחבל שכתב מהר"ם והבי"ד מורם בהגה סי' שפ"ח לפטרו משום כי יחם לבבו כי מור"ם באותה תשובה כתב דל"א מהר"ם זולת בידוע בעדים שחבל ולא באומד"ד וגם דוקא בהלך בשעת זעמו וגם דוקא כשלא יש ב"ד בעירו ע"ש והכא כולהו תלתא ליתנהו דליכא אפי' חשש אומדנא ואינו בשעת זעמו דלא הקביל אלא למחרתו אחר חצות היום וגם איכא בעירו ב"ד ספרדים ואשכנזים ואין פוטר אותו מדין מוסר גמור וממילא נתבאר שהוא פסול לעדות ולשבועה ובהא איפשוט בעיון בענין החד"ר והשלוחיות דפקע זכותיה מנייהו כיון שהוא מוסר גמור שדינו מפורש במס' ע"ז דכ"ז שדינו מהנך דמורידין ולא מעלין איך נספי ליה כתורא מדמן וחלבן של עניים ות"ח ומאן ספין למעול בקדשי שמים ולשנות מדעת בעלים שכונתם לזכות בנדבותם לחיי עוה"ב וגם המנהלים לא זיכו לו רק טרם שנתגלה קלונו אבל אחר שקלקל אדעתא דהכי לא זכה וזה נלמד מק"ו מתשו' הרא"ש הידועה ופסוקה באה"ע בקלקלה אחות המשודכת דפטור המשודך מחיובי ממון ושבועה כיעו"ש וכ"ש הכא דהקלקול בגופו ממש ודאי דאדעתא דהכי לא זכה ואין לטעות ולומר דהכא דיש לו זכות מקדם הו"ל ממונו ובסי' שפ"ח פסק דאסור לאבד ממון מוסר דמלבד מ"ש הש"ך ז"ל שם דרק לאבדו בידים הוא דאסור אבל בגרמא וגרמי מותר והעלה דאסור להחזיר לו אבדתו ע"ש וזה לא עדיף מגרמא, עוד אני אומר דל"א רק בממונו המוחזק בידו כבר וזה עדיין לא בא לידו ולגבי השליחות לא צריכה למימר דמלבד כל האמור הרי השליח דינו כשותף או כבן בית דאי תבעוהו לישבע חייב וכיון שהוא מוסר ופסול לשבועה איך יהיה שליח

ג) ולענין התשלומין מה ישלם לנמסרים הנה מדברי מרן בסי' שפ"ח ס"ב שכתב המוסר ממון ביד האנס וכו' חייב לשלם מהיפה שבנכסיו כל מה שלקח האנס וכו' לא נתבאר רק על מה שלקח האנס ולא על שאר הפיזורין שנתגלגלו מזה להצלה מהמסורה אבל מתשו' אבק"ר סי' פ"א מבואר שדעתו לחייב את רבקה בכל ההוצאות והפיזורין שסבבה לחנה במסירתה ע"ש וכן מפור' בתשו' מהרי"ו סי' קי"א וז"ל ועל ראובן שהיה לו דברי ריבות עם שמעון ומתוך כעסו הלך וסיפר אל העירון ומתוך כך נתפש שמעון וביום הנועד למשפט אמר ראובן לעצה כי לא היתה בסיפורו לעירון בדרך הקבלה רק הזכרה שאם שמעון ימאן לעשות לו דין ישראל שיהיה נזכר מהדברים ובכן יצא שמעון זכאי בדינו ועתה שמעון תובע יציאותיו שהוצרך לשלוח אחר אוהביו וגם שחדים ויתר הוצאות נראה דחייב לשלם כל יציאותיו כדין מסור כמ"ש מהר"מ במרדכי שלהי ב"ק ובתשו' מיימוני על מי שרצה להכריח לחבירו לד"ת ע"י גויים וכאשר רצו לתפשו עמד מנגד עד שהרגו אותו ודן מהר"מ על האיך כל דין רוצח ע"ר וכן דן מהר"ם מלובלין סי' ס"א לחייב המוסר בכ"מ הוצאה ואפי' בביטול מלאכה שגרם לו ע"ש ודון מינה לנד"ז שחייב המוסר לשלם הוצאות הקונסולים והשוחדות