יש מאין חלק ב שנא

ומינה לנד"ז דאין שם לשון הודאה עם נתתי ולא כתב שתהיה יד בעה"ש עה"ע דיש לדון דהוי הקנאה ולא הודאה ובפרט דלעד"ן דבנד"ז יודה גם הראב"ד דאי אמר דאין מדקדקין אינו אלא כשאמר נתתי סתם ולא פי' באיזה אופן נתן אבל כגון הכא שפירש אופן הקנין שהיה באגב ואנו רואים שאין בו ממש איך נקיים קנינו הפך הודאתו וה"ז דומה למ"ש בפ' השולח בבא להקנות מחדש בלשון נתתי דאר"י וכולן בשטר ע"ש ועוד י"ל למ"ד דהרי"ף והראב"ד י"ל עיקר מחלוקתם הוא כשם שכתוב מחמת שנתתי בקנין, ובהא פליגי דלהרי"ף ס"ל דכיון שביאר שהיה בקנין סתם קנין הוא ק"ס וכמ"ש זה הריב"ש בסי' שמ"ה וק"ס אינו מועיל למטבע ולא למה שלב"ל אבל הראב"ד ס"ל דבקנין הוא קנין שמועיל ואפי' משאר הקנינים ואימור שזיכה לו ע"י אחר ואדרבה זה עדיף מאילו אמר נתתי סתם וכמ"ש החוקי חיים שם בסוף התשו' ע"ש ולפ"ז הכא דל"א קנין סתם אלא ביאר שהוא באגב ונמצא שאינו מועיל גם הראב"ד יודה וכמש"ל וכ"ש למ"ש הגד"ת בשער ס"ד דאע"ג דלשון נתתי משמע נמי לשעבר אין לדונו בלשון הודאה רק כשנראה הכרח מתוך הענין שהוא ענין הודאה, ואפ' לע"ד דמכח זה דן הראב"ד שם דהוי הודאה מפני שהתחיל מחמת שנתתי דמורה שהוא מספר ומודה על מה שהיה כבר משא"ך כאשר בתחלת הדבור יתחיל נתתי יודה גם הראב"ד וא"כ נד"ז שהוא תחלת דבור ואדרבה נראה לאידך גיסא שעתה הוא שבא להקנות ממ"ש דבריו בשם צוואה וממ"ש בלי אונם ואי כבר הקנה מה יועיל נ"ד דהשתא בלי אונס וכבר מאי דהוה הוה, וממ"ש מהיום אם לא נחזור וכתב הכר"ש בח"מ דקצ"א ע"ד דבאומר מהיום גם הראב"ד מודה דהוי הקנאה ע"ש ובזה נצא י"ח מהרח"ש שהבי"ד בכנה"ג סי' ס' בהגה"ט דלשון נתתי הוא הודאה זולת אם גילה דעתו שרוצה לתת עכשיו ע"ש הרי הוכחנו דגם בכאן יש גילוי דעת, ולד"ה הוי הקנאה והאגב שבו ל"מ מידי הגם שיתבטל השטר בזה

פש גבן קנין הקרקעות שנקנין בק"ס והכא הנה כתב וקנו ממני העדים החמ"ט וכו' למקבלי המתנות ע"כ הנז"ל והגה כי מצאנו להרב משפטי שמואל סי' מ"ה שחשש למ"ש וקנו אחרים מידי דאימור ארחייהו דאינשי למכתב הכי והם לא קנו. נראה דל"א זולת כשכותב סתם וקנו אחרים מידי אבל הכא שכתב וקנו ממני העדים החמ"ט והם כתבו לבסוף שראו הכתב ומסתמא ראו גם את זה לא היו חותמים אם לא קנו מידו וגם אין לומר דכיון שכלל קניית הקרקע עם המטלטלים וכו' ואנחנו בטלנו קניית המטלטלי' בזה יבטל גם קניית הקרקע מכח מ"ש מור"ם בסי' ר"ג בהחליף מעות ומטלטלים יחד די"א קנה מטלטלים ולא מעות וי"א לא קנה כלל ויאמרו היורשי' קי"ל כמ"ד לא קנה דמאחר דמרן בסי' ר"י פסק בקנה את וחמור קנה מחצה וכ"ן דעתו גם בסי' ס' דהמתחייב בשטר לכל המוציאו הנולדים יגבו בו ושאינן נולדים לא, כוותיה נקטינן ואע"ג דבאה"ע סי' מ"א בקידש נשים רבות ובתוכן שתי אחיות הביא בסתם דנכריות מקודשות וי"א דאינן מקודשות ולכך נכריות מקודשות מספק ע"כ נראה דמספק"ל י"ל דלענין ממונא ודאי ס"ל דקנה מחצה ולזה גם שם בסתם דקי"ל כוותיה פסק דנכריות מקודשות אלא משום חומרא אולי הנכרית תפשוט ידה לקבל קדושין מאחר כתב מספק, גם אם באנו לומר לבטל הקנין מכח מש"ל משם מהרש"ג דהקנין לא קאי תל עצם הענין רק הוא נסמך אל האגב לחזקו או מטעם אחר קרוב לזה כתבו מהרשד"ם בח"מ סי' כ"ט דכשהוא מדבר בלשון עבר נימא דאין זה אלא ספור דברים שמספר לפניהם וע"ז נטל קנין לחזק ספורו ולאמתו ואינו אלא קנין דברים ועיין בזה לנאמן שמואל דקס"א ולנח"ב סי' י"ו ולחוקי חיים סי' מ"א שעמדו בזה ועיין להח"ח ז"ל מה שחילק מדברי מהרשד"ם למחלוקת הרי"פ והראב"ד ז"ל, לא נוכל כי ראינו למרן באבק"ר סוס"י צ"ח דספקו היה קרוב להנז' אי ק"ס חוזר אל אגב המוזכר שם או לשאר לשונות דמתנה דמהנו ודן שנאמר שהוא חוזר אל שאר לשונות כדי שלא יתבטל השטר ע"ש וא"כ ה"ן דכוותה נאמר שחוזר אל עיקר קנין