יש מאין חלק ב שנ

ע"ב ישב דברי מהריק"ו שורש צ"ד דמ"ש דדינה כמ"ב היינו דוקא לענין שצריכה קנין אבל לגמר הקנין אינו נגמר אלא לאח"מ. ותמה על הפ"מ ח"א סי' י"ד שהשוה מהיום ולאח"מ לזאת ע"ש ומכלל הדברים למדנו דבמתנת אם לא אחזור בי כל אשר הגיע למקבל בחיי הנותן (כנד"ז וכמו שית' לקמן) לא נגמר קניינה אלא לאח"מ והשתא דהכי הוא הנה הב"י בסי' ר"ן הביא תשו' הרשב"א בסי' תתפ"ב דשכ"מ שהקנה מטלטלים אגב קרקע לא קנה המטלטלי' אעפ"י שקנה לאח"מ הקרקע דהו"ל כאילו הקנה המטלטלים עם קרקע של עצמו ע"כ ועיין למהרש"ג שם שאפי' בנדונו שהיה במהיום ולאח"מ עלה בדעתו לבטל האגב מטע"ז אלא שחילק דשאני מהיום ולאח"מ שקנה הגוף מהיום, ומינה לנד"ז דגם הגוף לא נגמר קנינו אלא לאח"מ דאין בקנין האגב ממש, ואם נפשך לומר דאם באנו לידי מדה זו הרי בזה אנו מבטלים כל הקנין וקי"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה ובסי' מ"ב קי"ל דאע"ג דבכל ס' שיפול יד בעה"ש עהת"ח ה"מ אם אין השטר מתבטל לגמרי אבל כשמתבטל לגמרי יד בעה"ש עה"ע, ועיין להריב"ש בסי' שמ"ה בנדונו שהיו כותבין לנשים נתתי לה דא"ק ואגבן נתתי לה בקנין שלם מעכשיו סך כו"ך והספק היה דאם הוא נותן לה עתה אותם המעות עצמם והם לא היו בעין בשעת הקנין דאינן נקנין באגב וכתב הוא ז"ל דמפני שלא יתבטל השטר דמלת נתתי שכתב נפרשה מלשון שעבוד כאילו אמר שעבדתי והוא יכול לשעבד בקנין אגב כדקי"ל שמשעבד בדקנאי ודאקנה. ומה שהוציאו בלשון נתינה אינו אלא מפני שלא היה חייב לה מקודם אלא שנותן ומשעבד מחדש ע"ש ראה דגם הרב ז"ל נדחק מפני שלא יתבטל השטר מ"מ אמינא דנד"ז לא דמי לדהריב"ש דהתם עצם הקנין דאגב לא היה בו שום פקפוק מצד עצמו זולת שאולי לא היו מעות בעין שאין קנין אגב אפי' חזק כראי מוצק מועיל בהם לזה מצא להעמידו מפי' נתתי שהוא שעבוד וכיון שהוא ס' אם כך פירושו או פירושו מתנה אנה"ן מפני שלא יתבטל השטר כל מאי דמצינן לדחוק ולפרש מפרשינן אבל כשעצם הקנין הוא בטל ולא משכחת שום אופן לקיימו יבטל ולא אכפת לן וכ"מ בדברי הש"ע דלא דיבר בזה רק כשיש ס' בשטר כלו' דאיכא לפרושי הכי ואיכא לפרושי הכי אבל כשאין צד לקיימו אנה"ן דיבטל ואם משום דאינו מוצא דבריו לבטלה הנה מהריק"ו שו' צ"ד הבי"ד בהגה סו' מ"ב דאמרינן שטעה המקנה וחשב שדברו יועיל ואיני מוציא דבריו לבטלה אלא שהדין מבטל דבריו ע"ש ולעד"ן שזה פשוט ממאי דקי"ל המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל דהרי בשעת תנאו לא נתכון לדברים בטלים אלא שחשב שתנאו יועיל אבל התורה בטלה דבריו ונמצא דגם בנד"ז חשב דקנין שעשה הוא מועיל והדין ביטל דבריו אחר שלא מצינו צד שנוכל לקיימו עפ"י הדין

ומ"מ צריכים עוד לעיין אם יש לקיימו מצד אחר, אחר שכתב נתתי בלשון לשעבר ומצאנו לטוב"י בסי' ס' הביאו תשו' הרי"ף שכתב ראובן שהוציא שטר על שמעון בקנין שכתוב בו מחמת שנתתי לו מאה זהובים ושעבדתי כל נכסי לגבותם מהם וטען שמעון שבשעה שכתבו על עצמו לא היה בידו ואין אדם מקנה דבר שלב"ל אם הזהובים שבשטר הם מטבע שנו"ן בו אין מטבע נקנה בחליפין ואם אינם נו"ן בו נקנה בחליפין ואם אין הדבר ידוע שהיו ברשותו על התובע להביא ראיה והראב"ד חלק עליו וס"ל דכל האומר נתתי הוי הודאת בע"ד כמאה עדים ואין מדקדקין אחריו היאך נתן דודאי נתן באופן המועיל וקנה מקבל המתנה ע"כ וא"כ ה"ן דכתב ונתתי נימא כדעת הראב"ד דאין מדקדקין איך נתן ונקיים השטר, אלא דאי משום הא לא אירייא אחר שמרן בש"ע פסק כהרי"ף אנן הכי נקטינן ועיין בס' זרע אברהם חח"מ מסי' ג' עד סי' ו' דשקו"ט טובא הוא ורבני הדור בזה ועשו ס' הרי"ף ליסוד קיים ולא מצאו לצאת י"ח מסברתו בנדון ההוא שהיה כתוב שם לשון הודאה עם לשון נתתי או משום שהיה כתוב בפירוש בשטר ההוא וכל לשון המסופק בשטר תהיה יד בעש"ט על העליונה וכן תמצא בס' חוקי חיים ז"ל סי' מ"א שפלפל בזה הוא והרב יד ימין ז"ל ולא קיימו המתנה בנדונם רק מתרי טעמי הנ"ל