יש מאין חלק ב שמו

פ"ש בשבח שהשביחו הנכסים בנתיים מטעם הנז' שלא נשאר בשותפות ברצונו ע"ש ואחר שנתברר דין זה בשבח גבי בכור גם שבח דיבם יהיה שוה לו כיון דכל עיקר שבח דיבם שאינו נוטל בו הוא משום דבכור קרייה רחמנא וכמ"ש בפ' יש בכור דנ"א ומעתה בנד"ז שאחר שמת מנצור אז מת משה אילו לא מת משה והיה בא טעון ליבם תחלוק עמי השבח והיבם השיבו דמתחילה אמרתי לך או נחלוק השותפות או אני אטול השבח אז ודאי היה נותן דלא הוה משה זוכה עד אחר שישבע שלא היה כן וכמ"ש בסי' צ"ג סי"ב גבי טען השותף תנאי היה בינינו וכו' ואם היתה טענתו נגד יורשי היבם אנן הוה טענינן להו מאי דמצי אבוהון למטען ואפי' מלתא דלא שכיח כמ"ש בסי' ק"ח וע"ש בש"ך וכ"ש בזה דשכיח הוא שיתנה היבם כן מפני שלא יפסיד וא"כ השתא נמי דהיא טענת יורשי משה נגד יורשו היבם טענינן להו וכמ"ש בסמ"ע שם דגם ביורש לגבי יורש ט"ל להעמיד הממון, וכ"ש הוא לגבי יהודה אם יטעון לגבי בן היבם דלא יזכה בדין רק אם ישבע שלא התנה היבם כן. וכ"ז יש לדון גם אם לא עשו החוזה אבל השתא דאיכא חוזה ביניהם ובפי' אתמר שקבלו שיקח היבם שני חמישיות מהקרן ומהריוח ממה שהיה וממה שיהיה וחתמו עליו מי יפקיע זכותו והגם דלא חתם בחוזה מבני משה רק מנחם לבד מ"מ הרי בעת שהשיב בנין לאחיו סלים מנחם כי הוא לא לקח מחלק מנצור מאומה והב' חמישיות שלוקח הוא כפי הפשר הנז' הרי היה בנוכחות כולם ושמעו ושתקו והי"ל לענות כחשו בפניו כי לקח הב' חמישיות אחת מצדו ואחת מצד מנצור וטועים היו ובזה היו מרויחים גם המה ליטול רביע ולא חומש אלא נראה ודאי דהפשר שעשו לא מפני חלק מנצור ויתרו לו חומש אלא מצד זריזותו ובקיאותו במסחרים וידעו כי בלתו לא יצלח המסחר לזה הוסיפו לו בשכרו אותו חומש מהאמצע והמה ידעו שכן הוא ולזה חתו ולא ענו, כי יודעים המה שבלעדו לא יצלח המסחר כנז' וא"כ מאי נפק"מ אם לא חתמו הרי ידעו ששכר פעולתו בשכרם הוא נוטל וכל זמן שלא מיחו בו לבטל עבודתו איהו בחזקתיה קאי, וכ"ש שידעו שיש חוזה בזה ולא מיחו ואין לפקפק בזה מטעם זכות בדבר שלא בא לעולם דאין זה רק פעולתו אשר עבד בה בשכרו, גם אין לפקפק דלא היה החוזה בקנין כיון דמנהג פשוט בין התגרים לעשות חוזים בלי קנין עיין בסי' ר"א דכל דבר שנהגו בו התגרים מהני והגם דהכא בכלל החוזה יש זיכוי גם לגבי קרקעות ולהב"ח ז"ל לא מהני סיטומתא בקרקע עיין לעה"ש שהביא תשו' המבי"ט ז"ל באבק"ר סי' פ' שכתב דבקרקע נמי מהניא ומרן שם בסי' פ"א נראה שמסכים עמו, ומובן דבזה אזדא להו טענת מחי' בטעות דהשתא לא בא לזכות מצד היבם אלא מצד שכר פעולתו, ועלית על כולנה מ"ש בשאלה זו שחלקו עם סלים מנחם ולקח רק חמישית בין בסחורות בין בקרקעות וכן גם הם לקחו חמישית חמישית ושתי חמישיות ליבם בין בקרן בין במה שקנו מהריוח ונכתב לכל אחד ק'ושאן בחלקו בשמו ומובן לפי סדר הזמנים כי גם סלים וטוב בני משה היו כ"א מהם יותר מעשרים שנה וקיימו וקבלו החלוקה הנז' בפועל והשתא לא גרע זה ממ"ש בסי' קמ"ז המערער על השדה והוא חתום עליה בדיין ועד שאבד זכותו וגם בסי' רל"ח גבי קטן שמכר בקרקע אביו והגיע לעשרים ולא מיחה ממכרו ממכר ע"ש ועוד דהכא אחיהם הגדול מנחם והוא שותפים חתם בחוזה, וכיון שידע הוא כי התוס' חומש לדודו בנין היא לתועלת המסחר תנאו קיים גם עליהם וכמ"ש בסי' קע"ו סט"ל שאם השותף לקח מעות מאחר להכניסם לשותפו' ויטול ריוח עמהם אעפ"י שלא הודיע לחבירו השותף יטול זה ריוח שהתנה עמו והבאה"ג כתב מתשו' הרא"ש הטעם משום דכ"א מהשותפים יש לו רשות לעשות מה שיראה לו לתועלת השותפות, ומפני כל האמור השתא דבאו לערער נגד יורש היבם על החמישית של הריוח לחלוק עמו בו אין לדבריהם יסוד, ובטענתם מחי' בטעות מלבד מש"ל דלא זכה רק מטעם חלק היבם לחוד אלא מטעם שכרו הוא נוטל עוד בה מה מקום לטענתם אחר ששמעו טענה עצמה זו מסלים מנחם והם