יש מאין חלק ב שמ

שלא בב"ד מרצונה ותפשה קנין עכ"ז להפיס דעת אביה ודעתה הנה נתננו לה זמן המפורש בח"מ סי' ך' שתביא ועובר הזמן ועוד לא הביאה וכ"ז לפנים משוה"ד כי אחר שקנו מידה שאם לא באה לקבל גט ביום פ' מחלה הכתובה ותנאיה ועבר היום שוב אין לה זכות (וכמ"ש בח"מ סי' כ"א) ומה שצריך לעיין עוד בהך סהדותא הוא דהגם דיהבינן לנד"ז סוג דיני ממונות מ"מ הכא אתכחוש סהדי באחד מהחקירות שהראשון העיד שזה היה טרם פסח והשני העיד שהיה אחר הפסח ומפורש בח"מ סי' למ"ד שאם אחד אומר בניסן לוה ממנו ואחד אומר לא כי אלא באייר עדותן בטלה וכו' והגם שיש לחלק דהכא לא היה העד השני בפני הראשון ולא הוכחשו במאמר לא כי זולת שמכלל דבריהם יוצאת ההכחשה מ"מ הנה שם בש"ע כתוב עוד וכן אם אמר האחד חבית של יין הלוהו והשני אמר של שמן היתה עדו"ב, דנראה דגם בלתי מאמר לא כי קרוי הכחשה, והגם כי הט"ז ז"ל שם וב"ח וגם הרב דברי ריבות בתשו' א' כתבו דהתם נמי הוי כאילו הכחישו בלא כי כיון שאמר היתה דהרי הוא כאומר לא כמו שאמרת שאותה הלואה היתה יין לא היתה אלא שמן. מ"מ בנד"ז נמי כיון שהראשון אמר שהשני היה עמו והוה זה קודם פסח והשני מודה שהיו יחד והיה זה אחר הפסח נראה לכאורה שכ"א מכחיש ומבטל דברי חבירו בהך ענינא כהכחשת חביות הגם דלמעיין לב"ח ז"ל יראה דטעם הדבר בהך דחבית דמיירי במעידין בהלואה אחת שז"א בשעה פ' במקום פ' הלוה לו יין והשני אומר באותה שעה באותו מקום היתה של שמן דאז א"א לתרץ דבריהם ולאמתם הגם שתבעו שנים דאז במה שמעיד זה חבירו מכחיש והו"ל כאומר לא כי משא"ך בנד"ז דאפשר לומר תרי עובדי הוו אחת קודם הפסח ואחת אמר הפסח דאז אפי' אם אמר כ"א מהם ראיתי לבדי כיעור פ' והב' אמר שראה כיעור אחר בזמן אחר קי"ל בסי' י"א בהגה דב' עדי כיעור מצטרפין וכ"ן דעת ב"י ז"ל וגם הרב"י עייאש שם הוכיח שכן דעת מרן ז"ל להלכה ועיין להכנה"ג בח"מ סי' ל' בהגה"ט אות וכן ראוי לנו ליישב דברי העדים וכמש"ש בח"מ סי"ל שכל מה שנוכל ליישב דברי העדים שלא יהיו מכחישין זא"ז מיישבין מ"מ פה דוחק ליישב אחר שכ"א מהם מבאר שהעד הב' קרא לראשון וראה מהגג וכו' נראה דעל זמן אחד וענין אחד מסהדי ונמצאו מוכחשים ומ"מ אחר הישוב נלע"ד לקיים עדותם זאת בהצד שכתבתי דיש לכוין עדותם דתרי עובדי הוו וההכחשה שביניהם אינה בגוף המעשה שכ"א מכחיש לחבירו ואומר לו לא היה שום מעשה בזמן שאתה אומר או שהייתו עמך ואני לא ראיתי דקי"ל סוס"י כ"ט דהיכא דתרוייהו כי הדדי ואמר האחד לא ראיתו הו"ל כאומר לא ראית והו"ל הכחשה, אלא במי שאומר לחבירו אתה היית עמו בזמן פ' והוא משיב שאני לא הייתי עמך וכן השני אומר שהיית עמי בזמן פ' והוא משיב לא הייתי עמך ובזה הנה מור"ם שם בהגה וגם מרן בסי"ל ס"ד פסקו דאין זה הכחשה ושרשו מתשו' הרא"ש כלל נ"ט ושם נ"ט לדבר והאריך בראיות דלא רמי עליה דסהדא למדכר מי היה עמו בעדות ולקמיה הוסיף לבאר דאפי' חשבת ליה הכחשה במה שאמר שהיה עמו מ"מ במה שאמר שראה שהוא גוף המעשה הרי לא הכחישו עש"ב ומעתה מינה לנ"ד אפי' אי הוי הכחשה מאחד לשני במה שאומר שלא היה עמו בזמן ההוא אלא בזמן אחר מ"מ כ"א אינו מכחיש לחבירו במה שאומר שראה הכיעור ומוכרח לחלק בין ההיא דהרא"ש להך דאומר בניסן הלוהו וז"א לא כי אלא באייר דהוי הכחשה דהתם באומר ברור לי שלא היתה שום הלואה בניסן אלא באייר וכמ"ש הב"ח דשם ברור שאינם מעידים רק בהלואה אחת דאם בשתי הלואות הא קי"ל דהלואה אחר הלואה מצטרפין ע"ש ועיין שם להרב דברי ריבות ז"ל שנדונו היה שפ' העיד שראו הוא ופ' חבירו הקדושין לפ' ביו"ה שעת המעריב וחבירו העיד כמוהו שהיה עמו בשעת הקדושין ביום ב' סמוך למעריב והאריך הוא ז"ל בישוב דברי הרמב"ם ז"ל דכל שנושא הענין סובל שאפשר שיעידו על שני דברים לא הוי הכחשה אלא במאמר לא כי אבל אם הנושא אינו סובל עדותן רק על ענין אחד גם בלא לא כי הוי הכחשה ולזה סיים בנדונו ממ"ן אם