יש מאין חלק ב שלח

אעשה לאהבה וכו' הכחישתו שלא אמרה זאת, אח"ז עמד הבעה"ב מאיר והעיד אחר האיום וכו' איך שתמיד היו צועקים עמו אשתו והשכנים מדוע שכר לשרינא כי יוסף תמיד בא אליה בכל יום וביום אחד אחר הפסח בדיוק עליתי למעלה וראיתי שניהם יושבים על הכסאות מנשקים זה א"ז אח"ך ירדתי לקרוא לשכני והעליתי העד עמי וראיתי שהם נושקים זא"ז ומחליק לה על פניה ע"כ זהו העדות שנתקבלה כנז' ביום כ"ג אייר התרפ"א, ובאותו מעמד נמצא אתנו אחד מיח"ס ואחר שהלכו הבעל והאשה שאל אותנו מה דעתנו בזה והשבנוהו הנה הענין רע ומר וטוב ויפה להפרידם זה מזה אך הענין צריך מיתון בדין, ואם ימצא משתדל להשוות ביניהם בענין הפירוד חוץ לב"ד תע"ב, ולמחר בא המשתדל הנז' ואמר שהאשה הגידה לו שרצונה להתגרש רק שיפרע לה כתובתה ואחר כמה כרכורים נגמר ע"י המשתדל ובפנינו שתחת סך י"ח אלף גרוש טורקי שיש בכתובתה יפרע לה תשעת אלפים ות"ק גרוש מצרי באופן זה שתטול תכשיטי זהב וכרים וכסתות שיש לה בשומא עפ"י בקיאים והשאר לסך הנז' יפרע לה במדודים ואחר שנתייעצו והסכימו שניהם בזה, נט"ק בשני עדים בפני בדה"ץ שביום פ' יבואו שניהם להתגרש בגט אחר שיפרע לה התכשיטים וכו' והשאר במדודים ואם הוא יעביר המועד הנז' אזי מו"מ מחוייב לה בכתובתה במושלם ובמזונותיה מבלי שום ערעור ואם היא לא תבא לקבל גט ביום ההוא מו"מ מחלה לו כתובתה וכל תנאיה וחיוב מזונותיה וכו' מבלי שום טו"ת הכל נעשה בכל חו"ת ע"י וביום הנועד בא הבעל לגרש אחר שהביא לב"ד התכשיטים והבגדים והמדודים.. והיא ואביה צעקו שהכל בטל כי העדים שהעידו עליה יפסלו אותם, ולהפיס דעת השומעים אמרנו להם אם יש להם יביאו לבדה"ץ ונראה ועבר זמן זמנם ואין פוצה פה והבעל עייל ונפיק לבהמ"ד ודינא קא בעי ובכן נטפלתי לעיין בדין זה וה' אלד'ים יעזור לי

ויען כי הפנאי איננו מסכים לא יכולתי לבא בארוכה רק במה שנוגע לעיקר הדין לנתחיו והוא א) אם ענין זה נקרא כיעור ב) ובכיעור כזה מה הדין נותן בו, ג) עדות העדים הללו אם היא קיימת עפ"י הדין

א) הנה לפי עדותם שראו אותם מנשקים זה את זה פשוט דזה נקרא כיעור וכמ"ש הרמב"ם פכ"ד מה' אישות ופסקה מרן באה"ע סי' י"א זולת כי הח"מ ז"ל שם ס"ק נסתפק אם זהו דוקא בראו עדים שנסתרה ושהו כדי טומאה (המפורש בסי' קע"ח) ובאו וראו אותם מנשקים זא"ז דאז יש לחוש שהיתה טומאה עכשיו או שמא גם בידעו שלא היתה טומאה עכשיו כגון שראו אותם מעת כניסתם עד היציאה ועכ"ז חיישינן דמנישוק זה דגייסי כ"ך חיישינן שמא נטמאו פעם אחרת וציין בזה לתשו' הרא"ם סי' כ"ה והב"ש ז"ל הבי"ד וכתב דמלשון הרמב"ם משמע דדוקא כשיש לחוש לטומאה דעכשיו, הוא דנקרא כיעור ע"ש ועיין לפ"ת סק"ז שהביא משם ישועות יעקב ז"ל דאין מקום לספק דרוב ישראל בחזקת כשרות וראוי לומר השתא הוא דאתרע ע"ש והנה הרב ויאמר יצחק ז"ל חאה"ע סי' קל"ג הביא דברי הרב ח"מ ומה שרמ"ז להרא"ם והעתיק דברי הרא"ם ז"ל דמוכח להדייא דס"ל דחיישינן לטומאה למפרע והביא שגם הרב בני חיי נסתפק כהח"מ ואסיק מדברי הרא"ם דחיישינן לטומאה למפרע והוא ז"ל בנדונו כתב דלד"ה כוון שלא ראו אותו בעת שנכנס וראו הכיעור נימא שהיה שם טרם לזה שיעור טומאה ויש לחוש לטומאה דהשתא, וכ"ך הרב"י עייאש ז"ל חאה"ע סי' י"ט דאע"ג דדעתו נוטה למ"ש הב"ש ז"ל מ"מ מובן מדבריו דכל שלא ראו מתי נכנס וראו הכיעור יש לחוש לטומאה דהשתא, ובנד"ז נמי הנה בין לדברי העד הא' בין לדברי העד הב' מפורש מהם דלא ראו תחלה כניסת הנטען אלא שאחר ישיבת הנטען והנטענת יחד ראום מנשקים זא"ז ויש לחוש שטרם ראייתם כבר טמאו דרכם ובפרט דלפי עדות שניהם היה הפסק בין ראיה ראשונה שזה ראה לבדו דרך חלון ביתו וזה ראה מחלון הגג לראיה שנוה שקרא אחד לשני ושניהם יחד ראו מהגג שיעור טומאה ודאי, והרי העד הראשון העיד שכאשר הרגישו שהם נראים לו הסבו הכסאות