יש מאין חלק ב שלה

מלוה ולא מיד שליח מלבד דהפוס' נדחה קראו לה גם רש"י לא אמרה זולת כשהמלוה ידע שזה שליח ולא כנד"ז דהמלוים לא ידעו רק במהר"ש ודוק, זולת אם נמצאו כתובים בשם האשה אם למזונותיה ודאי מכרה קיים ואפי' בסתם יש לדון בזה ממ"ש המבי"ט שם בסי' ק"ץ לקיים אותה משכנתא משום דכשהאיש בחו"ל ולא הניח מורשה הו"ל האשה נושאת ונותנת בתוך הבית ומכרה קיים וכ"כ פתחי תשו' בח"מ סי' רכ"ז סק"ט משם רשמי שאלה ע"ש, אבל אם לא נתחייבה היא עצמה רק השטרות כתובים בשם כמהר"ש נראה אם כתוב בהם שלוה לצרכה ותודה לו שברשותה עשה ונמצאו כתובים ע"ץ היתר כהוגן (משא"כ אם אינם בצד היתר מציא למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כמ"ש מהריק"ו בתחלת שרש י"ז) אזי יהיה דינו עמה ואין כאן רבית, משא"כ כשלא תודה הגם שיהיו כתובים לצרכה אז תהיה פטורה מההכשר דהמלוה אית ליה דינא בהדיה והוא לא יוכל לחזור ולגבותו ממנה דהו"ל רבית ועתה כאשר כללו בשטר שכתב עליה עם הקרן הו"ל שטר שכלול בו רבית וכמש"ל, ועל הקרן נמי הגם שתודה בו הנה ידוע מחלוקת הפוס' שכתב מור"ם בהגה סי' נ"ב די"א שגובה את הקרן וי"א דקנסינן גם הקרן ומלבד דלדעת מור"ם לפסוק כי"א בתרא כידוע בכללי הפוס' עוד זאת הנה היא המוחזקת ויכולה לומר קי"ל זולת בחמשה לי"פ הכתובים בפירוש למזונותיה בזה נראה דודאי גם בעלה מחויב בתשלומם הם והכשרם דאין לפסול השטר מפני פיסול עדים שהעידו בשטר שכלול בו רבית חדא שאינו מפורש והם לא ידעו ועוד עיין להתו' בפ' המניח ד"ל ובב"מ שכתבו דלא תשימון עליו נשך ל"מ להו לאינשי דקאי על העדים ע"ש, ומ"ש מהר"ש לפטור עצמו מטענת רבית שאפי' את"ל שהוא רבית הוא לא נתכון לרבית ואם טעה ועשה בשוגג לא קנסינן שוגג אטו מזיד לענד"ן דיש לדקדק מסוגייא דמוציא תבנו וקשו לזבלים דגם בלא נתכון קנסו חכמים דהא התם בתבנו וקשו סבר רב דקנסינן גופא משום שבחא ומוקי התם הש"ס מלתיה דרב אפי' כרבנן דלא קנסי קרן משום רבית וכ"ש דאתי כר"מ דקנים ע"ש והשתא למאי דקי"ל דרבנן מודו בשטר שאין מפורש בו רבית דקנסינן אם נאמר דנא קנסו בלא נתכון היכי מצי אתי רב כוותייהו והלא רב דקניס הוא בלא נתכון להזיק נמי אלא הוציא תבנו וקשו לזבלים וממילא הזיקו אלא ש"מ דמאן דקניס אפי' בלא נתכון נמי דהו"ל לאסוקי אדעתיה אולי יזיק וה"ן הו"ל למידק שמא זהו רבית ואם לא ידע ישאל לחכם כי אולי הוא רבית וכשיכללנו ולא יוודע לאיש יבא לגבות גם הרבית, ואחר החפוש מצאתי להתו' בב"ב ד"ב ע"ב בד"ה וחייב באחריותה שבסוף הדבור כתבו בפשיטות דאין לקנוס שוגג אטו מזיד וגם הריב"ש בסי' תק"ו גבי חוטף המצוה שחייבוהו רז"ל לשלם מדין קנם כתב דבלא נתכון ל"ק שוגג אטו מזיד והנה ק"ל והלא בחמץ שעבר עליו הפסח דקי"ל כר"ש דקנסוהו חז"ל לאסרו בהנאה ואפי"ה קנסו שוגג אטו מזיד עד שמצאתי להרב מטה אפרים בליקוטיו פט"ו מהמ"א שהביא דברי מרן בכ"מ שם דכתב בהך דקנסו לומר אין מבטלין איסור לכתחלה דאם ביטל בשוגג לא קנסו ותמה דמאי שנא מהך דחמץ ותי' דהך דאין מבטלין אפי' להראב"ד דס"ל דהוי מדאורייתא אין באיסורו מלקות אפי' אם ביטל במזיד משא"ך חמץ אם לא נגזור בשוגג אתי להשהותו במזיד ויעבור על ב"י ובל ימצא דבאיסורם משכחת מלקות ע"ש והשתא מינה לנד"ז דרבית שכן ראוי להיות לקנוס גם בשוגג שמא יבא לכלול הרבית במזיד ויגבהו דאז עובר על כמה לאוין שיש בהם מלקוח, ואחר הבירור הנז' דאין כדאי בטענות מהר"ש לדחות לתא דרבית מהשטר הנז' עפ"י האופנים הנז' ממילא מובן שאין דין זה נוגע למ"ש ביו"ד סוס"י קס"ב במי שטוען שהמלוה הלוה לו באיסור והוא משיב שהלוה בהיתר וכו' שאם המלוה בא להוציא מהלוה ישבע הלוה ויפטר ואם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל ע"כ דהתם מיירי שטוען שהלוה בהיתר ואנן ידעינן לפי דבריו שהוא היתר גמור משא"כ בנד"ז לפי האופנים שזכרנו שהדין הוא שהם באיסור מה יועיל אם יאמר המלוה שהלוה