יש מאין חלק ב שלד

מרצונו הסכים להודות לא גרע זה ממתנה דגם מור"ם כתב דל"ב שיהיה בפני הקונה. וכ"ש דמי הגיד דלא היה הקונה שם רק שרצה להעלים שמו

ה) אבל מ"ש מצד שהניחו העדים המקום חלק בלתי טיוט וחתמו יש לחוש גם לשאר מקומות הא ודאי שהדבר צ"ת למעיין בח"מ סי' מ"ד ומ"ה והגם שבסי' מ"ד ס"ח כתב דאע"ג דקי"ל כשיש אויר שטה בין השטר לעדים דל"ח שמא העדים הניחו שני שטין והוסיף באחת מה שרוצה משום דמסתמא העדים עשו כהוגן ה"מ בעדים מוחזקים ביודעים הלא"ה חיישינן ע"ש דנד"ז נראה דאינן מוחזקים ביודעים ומוכח מלתא דהנה הניחו המקום בלא טיוט, ומזה ודאי יש לפקפק שלא ללמוד מחזוקי סופר וכיוצא הכתובים בשטר זה

ו) ומ"ש שמתוך החשבון שמסר לו וכתב בו חשבון הכשר ואינו ע"ץ היתר וכיון שכלל אותו בשטר זה עם הקרן הו"ל שטר שכלל בו רבית בסתם ואינו גובה בו גם הקרן ועיקר זה הוא מהש"ע ח"מ סי' נ"ב ויו"ד סוס"י קס"א. והשיב מהר"ש שאין זה שטר שכלול בו רבית, המעיין יראה להרב פרח מטה אהרן ז"ל ח"א סי' כ"ב דהוא כנד"ז ממש שמתוך החש' שמהם נוסד השטר ההוא ניכר שכלל רבית ודן בו שלא יגבה כלל אפי' הקרן עש"ב. ומ"ש מהר"ש דמשום פקוח נפש וגדר ערוה מותר ללות ברבית אמת שכ"ך ביו"ד סי' קס"א אבל הט"ז כתב דמ"ש שם בפקו"ן ומ"ש בסי' קע"ב דמותר לצורך מצוה דזה דוקא כשלא נמצא רק אדם רשע ועובר על ד"ת ואינו רוצה להלות אלא ברבית אבל לא שמותר לעשות כן ע"ש וא"כ חלילה לב"ד להורות היתר בזה לאדם כשר לגבותו, וממילא צריך לחקור בהכשר ההוא שכתב אם הוא עשוי ע"צ היתר כהוגן או לאו כי טרם עומדם לדין נראה שטר אחד שלוה בו כמהר"ש לצורך כמהר"ם וכתוב בלשון הודאה שבעד סך פ' שלויתי ממעות פ' לצורך פ' מכרתי לו מטלטלי פ' וחזרתי ושכרתי אותם וכו', ובעל המעות בזמן ההלואה לא היה פה ובהודאה הזאת לא כתב שקא"מ בקגו"ש ואמ"ל שאין כאן מכר עד שיתחייב בשכי' מתרי טעמי חדא דכיון שאין לו הרשאה איך מכר מטלטלים אלו והלא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו ולא היה שלוחו. שנית דבעל המעות לא היה פה ולא משך המטלטלים גם ק"ם לא היה פה ובמה קנה ועל טעם השני השיב כעת מהר"ש דכמו שכתוב בסי' קצ"ט דיש מעות קונות בלא משיכה כגון אם היו בידו מעות בלא מנין ובלא משקל ואמ"ל מכור לי חפץ זה באלו דקנה משום דהוי מלתא דלא שכיחא כן אם קנה ממנו מטלט' בלי מנין וכו' כנד"ז במעות ידועים קנה בלי משיכה, והנה אמת כי בדב"ז נחלקו הסמ"ע והט"ז בסי' רנ"ז סי' ט' דלהסמ"ע הוי מלתא דשכיחא והט"ז הוי ל"ש ע"ש ומשה"א בסי' קצ"ט הכריע כהט"ז מדברי הרמב"ם פרק י"ג מהל' מכירה שהשוה שני הדינים, ולענ"ד דס"ל דהסמ"ע דלא השוה אותם הרמב"ם רק לענין שקנה ומחזיר אונאה אבל לא ששוים בעצם הקנין אלא האי כדיניה דקונה בדמים אכסרה קנה בלא משיכה דהוי כחליפין וכמ"ש שם והאי כדיני קונה מטלטי' אכסרה אינו קונה אלא במשיכה זולת שגם הוא קנה ומחזיר אונאה ומשו"ה לא כתב כחליפין רק בדמים אכסרה ולא כללם יחד ובש"ס נמי לא זכרו זה רק בקונה בדמים אכסרה. וגם אם הדבר שקול הא ודאי דיכו"ל המוחזק שזה אינו מכר כהסמ"ע. ובפרט דלדברי מהר"מ שלא מינהו מה יועיל זה דאם בשטרי מו"ש כתוב שמכר נכסי כמהר"ם הרי הוא מוכר דבר שאינו שלו ואם מכר נכסי עצמו אנה"ן הוא מתחייב למלוה בהכשר אבל לא יוכל לגבותו מכמהר"ם והלא ביו"ד סי' קס"ט סט"ז וי"ז מפורש דאפי' בשולח שליח לגוי להלוות לו ממנו ברבית וגם מסר לו משכון לתתו לגוי אם הגוי סומך על המשכון או על הלוה דוקא ולא על השולח מותר אבל אם סומך על השליח נמצא דין הגוי בהדי שליח והשליח כשגובה מהלוה לפרוע לגוי ה"ז רבית לישראל ועיין בסי' ק"ם סי"ג ואפי' לס' רש"י בסי' קס"א בהגהה דס"ל דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה ליד