יש מאין חלק ב שכח

שהוא נאמן שמואל ז"ל כתב אמר שמואל יצחק תשו' הרשב"א בחדשות (הוא תו"א) סי' שפ"ב נראה שחולקת ע"ז ולכאורה יש לדון כן ממה שחייב בעל השוטה במזונות כיון שאינו רשאי לגרש וכתב ואע"ג שתקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה אין מזונותיה מעוכבים על מעש"י וכו' וחייב לזון אשתו חולה כבריאה וכו' וכ"ש עכשיו שנהגו הכל לכתוב בכל הכתובות שחתן מקבל ע"ע בקנין לזונה ולפרנסה ע"כ הרי אפי' מכח קנין וכ"ש בנשבע כתב לחייב מצד הקנין וכ"ש מצד השבועה ודלא כמהרח"ש ז"ל אבל קשה לשמוע על מהרח"ש ז"ל שרוב הוראותיו בפלפול חברים כידוע דאשתמיט מיניה דעת הרשב"א הנז' ובפרט כו הובאה בית יוסף ס' ע' והרב עצמו הזכירה באותה תשו' וקשה לומר ח"ו שלא הביט בגוף התשו' ולזה נראה חד מתרתי סובר מהרח"ש בדברי הרשב"א ז"ל או דהרשב"א לשטתיה אזיל דס"ל שחייב במזונות השוטה מן הדין כהרמ"ה וכמ"ש מרן בבד"ה דאף הרשב"א עמהם ומשו"ה חייב במזונות זולת שהרגיש דהא מזונותיה תחת מעש"י ותי' תי' קמא ועוד הוסיף נופך לזה דכיון שהוסיף קנין הו"ל כהתנה שהגם שתבטל ממעש"י הוא יתחייב במזונות או דס"ל דמיירי כאותן שאחר שמשלימין נוסח הכתו' חוזרין וכותבין קנין סתמי באיזה דבר וה"ן מנהגם היה לכתוב קנין על המזונות סתמא דזה לא נכנס במ"ש למעלה כהלכת גוברין והאי לחודיה קאי ומשו"ה חייב אבל במאי דמהדר אהלכת גוברין הגם שיהיה בשבועה פטור ואפי' דגם ה"ה הרגיש בדחיות אלו ומפנ"כ כתב בלשון נראה שחולקת ולא החליט

והוי יודע דלפי קצורי אני מבין דאין טעם פיטור מהרח"ש בזה משום דכיון דבעיקר הדין פטור הו"ל כהך דמהריב"ל וסייעתו הבי"ד כנה"ג סי' ס' בחו"מ הגב"י אונ"א דקנין אין כאן שבועה אין כאן דא"כ הוי סותר אדידיה דבתשו' שבס' מ"ץ ח"א סי' א' לא תפס ס' מהריב"ל רק לסניף ולהדיא כתב בספרו ח"ג סוס"י י"ט שדעתו והסכמת החברים כמהרשד"ם ז"ל שאעפ"י שאין קנין יש שבועה וע"ש בסי' מ"א וגם הכנה"ג ז"ל צרפו עם כת מהרשד"ם ז"ל אלא שטעמו הכא דנהי דקי"ל דקא"ך ושבועה יש כאן אינו אלא בדבר המסופק אם מתחייב ונשבע דחייב להשלים מכח שבועה כהך דמתחייב בדבר שאינו קצוב וכיוצא אבל הכא שמפו' בכתו' כהלכת גוברין וכו' הו"ל כמתנה להדיא דלא נתחייב רק במה שהדי"ן אבל מה אעשה כי הכנה"ג באה"ע סי' קי"ט הגה"ט אונ"א תלה לה כיפי באידך פלוגתא דמהריב"ל ומהרשד"ם והביא הך די"א של מהרח"ש סי' י"ז וכתב ואני אומר שזה תלוי במחלוקת מהריב"ל ומהרשד"ם ע"ש ולא אדע אם שלטו מאורות דב"ק בהך דמהרח"ש ח"ג או לא ומ"מ כיון דהוא ז"ל תלה זב"ז הנה מצאנו לו בבע"ח בה"ב מחו"מ סי' פ"ה שנראה שדעתו נוטה כמהרשד"ם וכתב וסוגיין דעלמא הכי אזלא לכוף אותו להשלים מכח שבועתו וכן בדין דס' שבועה להחמיר וכו', וכ"כ בתשו' א' לח"א מחו"מ ושם בסי' ע"ג וע"ח וקל"ו וקנ"ט ע"ש ומינה שיהיה דעתו להחמיר בנד"ד אך את זה ק"ל דאיהו גופיה בח"מ סי' מ"ב הגב"י אוט"ו תמה על מהר"ם מינץ ז"ל שכתב דכשהלשון מסופק יד בעה"ש עהת"ח אפי' יש חרם או שבועה דהא ס' שבועה להחמיר ותי' דאנה"ן דהנשבע יחוש לעצמו אבל ב"ד אין כופין אותו על כך ע"ש ומדוע שם כתב דכופין וסבור הייתי דדעתו ז"ל דכשהלשון מסופק ידע איניש בנפשיה במה נתחייב ולהכי די להודיעו שיחוש לעצמו דרמי אנפשיה ומדכר ואם זיכה את עצמו הו"ל דברים שבינו לבין יוצרו ומהימן משא"כ במח' הפוס' דלא ידע משום ס' שבועה כייפינן ליה זולת דעוד ק"ל דלפי"ז אמאי בשבועת שלא יגרש דהוי מח' הרא"ם ושכנגדו אי פטור ממזוני או לא דן הרב דפטור בקי"ל ולא חש לס' שבועה כלל, שו"ר לראש"ל בשמח"ל סי' ט"ז שהק' על די"ז דלא חש הרב כלל לס' שבועה ואילו בהך דמהרמ"מ ז"ל כתב מיהא דיחוש לעצמו ותי' לאידך גיסא דאדרבה כשהלשון מסופק ובידו לברר לפיכך יחוש לעצמו אבל בפד"ר דלא ידע לברר ויש לו על מה לסמוך לא יחוש כלל, ולדב"ק א"כ כל דין אותם התשו' שכתב לכוף משום ס' שבועה תמהי"ם הם, לזה