יש מאין חלק ב שכז

בעינן למילף עיקר הדין מהכא מצינן לפלוגי אבל עיקר די"ז ילפינן ליה מהגיע זמן והרי הם דומים הגיע זמן וחיוב יבם אלא שזה חיובו מהדין וזה מתורת קנס ואם יש לחלק בעיקר החיוב בין העכוב מצדו לעכוב מצדה הי"ל לחלק בכל ומהך דיבם גילוי מלתא שאין לחלק ומינה לדידן גם הנה מור"ם בסי' נ"ו פסק משם המרדכי דגם גבי הגיע זמן אם היה שהות לכנסה ואז חלה חייב במזונות כי בם ע"ש מפני שהוא הגורם לעכב והשתא נדון ונאמר האם תיסק אדעתיה דהגיע זמן ואמר לפטור וחלה אז דיהיה חיוב והלא גם בנשוי פשיט"ל דכשאמר לגרש דפטור ודאי עיין להרב"ד אה"ע סי' מ"ד ולא מבעייא אלא במעוכב בחרגמ"ה או בשבועה אלא ודאי דלא יתחייב בזמן שהעכוב מצדו זולת אם לא יאמר לפטור אבל כשאומר לגרש גם אם יהיה העכוב מצדו אינו מעלה ואינו מוריד, גם אין לחלק דשאני חלה או ברח מחמת מרדין דהאונס מבחוץ משא"ך בנשבע דהוא הביא האונס, שאם אתה אומר כן מ"ט לחייב ליבם והלא אנוס רחמנא פטריה אלא משום שהיה לו לייבם וכו' ולא לעכב עד שיתפש ולזה הו"ל כאילו הביא הוא האונס ונילף מינה רק שמדברי הרמב"ם פי"ד מאישות והבי"ד בטואע"ה סי' קס' משמע דלא מחלק וס"ל אפי' באמר לחלוץ חייב דלא כר"י ומ"מ אפ' דגם הוא יודה בזה דהתם לא הוי שום עיכוב מצד שו"י והכא העיכוב מצדו ומצדה שאם תתן רשות אין כאן שבועה ומרן בסי' ק"ם פסק כהתו' ולא כהרמב"ם ע"ש בב"ש, בפרט דבמקומותנו אפי' בלא ידיעת הבעל כותבים השבועה מכח מנהג כמש"ל משם מהר"י אלגאזי ז"ל והו"ל האונס מבחוץ ולא ימצא אשה אחרת בלתי שבועה ומודה גם הרמב"ם ז"ל והא ודאי דאין זה דומה לברח במזיד שכתב הב"ש שם סק"ד דלכ"ע חייב דהתם אין זה אונם כו"ע והרי הוא כעומד בפנינו ומשתמיט מלחלוץ ולא לייבם משא"ך אומר לגרש אלא דלא מצי מכח השבו' דהוי אנוס ופטור שו"מ שזכיתי לדע"ק הראש"ל ז"ל וקדמני בראיה זו בס' בני בנימין סי' ל"ו ושם בסי' ל"ז השיג עליו הרה"ג מהר"א אשכנזי ז"ל מהך דברח במזיד וכו' ע"ש ולדידן אין זה תיובתא כמ"ש והרי זכינו לחזוק יסוד אבי התעודה הכנה"ג ז"ל ולפי האמור גם דעת מרן כן שו"ר לראש"ל בס' שמחה לאיש סי' ה' שכתב משם הרב ידי דוד קאראסו ז"ל דאסיק מכמה רבוותא דהבעל ואמר קי"ל גם בנשבע וגם נכדו כ"כ משם הרב כהונת עולם הכלל העולה דבשו"כ יכו"ל הבעל קי"ל ובס' בני בנימין הבאתי ראיה דמרן ס"ל כהרא"ם אך צריך שיאמר עוד קי"ל ככנה"ג דהרא"ם גם באיסור שבועה אמרה וכ"כ בסי' ט"ז ע"ש ואנכי נא ידעתי אמאי אחר שזכר מ"ש בס' ב"ב דמוכח דמר"ן גם בנשבע יסבור דפטור אצטריך להוסיף קי"ל ככנה"ג ועמיה, סו"ד הרי כח הבעל יפה מכמה פוס' לומר קי"ל גם בנשבע

ומה שנשאר למיקם עלה דמלתא ממה שראיתי לאחד קדוש מדבר בתשו' מהרח"ש אה"ע סי' י"ז ששאל אותו בשוטה דפטר הרמב"ם לבעל ממזונות דגם אילו יצויר דאין להוציא מהבעל נגד הרמב"ם מ"מ כיון שכתוב בכתובה ועלי מזונייכי וכו' ונשבע הבעל לבסוף חייב מכח השבועה ע"ש הרי נראה דהגם דיש לפטור הבעל כהרמב"ם ולא נקפיד על שבועת שלא יגרשנה מטעם הנז"ל דהוא אנוס מ"מ קפיד מצד שהשבועה קיימא על ועלי מזונייכי דס"ל שכיון שנשבע לזונה הגם שיהיה פטור מן הדין חייב מצד השבועה ובנ"ד הכי הוי אבל אחר החפוש שו"ר למהרח"ש ז"ל ח"ג סי' ע"ז השיב ע"ז ובדקי"ד ע"ב עמד על טענה זו וכתב דלא נשבע זה אלא לקיים דין שכו"ע שהרי כתוב בכתו' כהלכת גוברין יאודאין ובשוטה אין זה דין ישראל שהרי הרמב"ם פטרו ואם היה מתחייב גם בלי שכ"ו הי"ל לחייבו שהרי חי"ע בקנין וכו' אלא האמת שמעולם לא נתחייב אלא במה שהוא דין שכו"ע עי"ש והרב יש"מ באה"ע סי' ה' תמה דנהי שהרמב"ם פוטר הלא הרמ"ה מחייב וס' שבועה להחמיר ותי' דלא נתחייב אלא כהלכת גוברין וכיון דיכו"ל קי"ל הרי היאודי"ם פוטרים בקי"ל ע"ש ונמצא דבנ"ד נמי דפטור מכח קי"ל אין לחוש עוד לאותה שבועה והגם כי הרב המגיה שם (נר