יש מאין חלק ב שכו

הח"מ סי' ע"ז וזה אמת לדעת הח"מ אבל המעיין לב"ש בסי' ע"ז וסי' קי"ז יראה דס"ל דאפי' מאן דפליג אהרא"ם בשו"ך מודה בעונה ובסי' קי"ז תמה על הח"מ איך לכוף לעונה להוליד בני שנואה וכו' ע"ש ואחר הישוב לדידי חזי במה שדקדקתי כי הכנה"ג לא העתיק משה"ג רק מ"ש שהרשות בידו לגרש ולתת לה כתו' והנראה דס"ל למר דריא"ז תרתי מילי קתני דהרשות בידו לגרש וכו' ואי לא בעיא לקבל גט אין מוסיפין על כתו' ואמלתא קמייתא קמהדר ואסיק דבמקום חרגמ"ה אין שומעין לו ולא אבתריתא דאפ' דגם במקום חרגמ"ה מוסיפין וה"ה למזונות, גם ראיתי לכנה"ג בסי' א' הגב"י אול"ג כתב דמורד על אשתו ואומר מאיסא כתבתי בתשו' שחרגמ"ה מונעו מליש"א אחרת וכ"כ בטור זה סי' ע"ז בהגה"ט ע"כ ואני חפשתי בכל הגה"ט בסי' ע"ז ולא מצאתי זכר זולת מה שהעתקתי לעיל והיא תוכחת מגולה דארישא דמלתא דשה"ג דוקא קאי ומשוה מניעת ליש"א אחרת ולגרש בע"כ להדדי ועלייהו מהדר דבמקום שיש חרגמ"ה מונעו כנז' ורציתי להתחקות בשרש דברי התשו' שרמז לראות שורש הדברים ובקשתיה ולא מצאתיה, עוד ראיתי שם להשע"ר ז"ל שכתב דלא חמרה הכנה"ג זולת בדאיכא תרתי חרגמ"ה ושבועה דהוי מצדו ומצדה אבל כשיש שבועה לחוד דהוי מצדו דוקא מודה דחייב ולדבר הזה יסלח כי ממ"ש הכנה"ג באה"ע דמהרש"ך פליג אהרא"ם והתם נדון מהרש"ך ליכא רק שבו' לחוד מוכת דלא כוותיה דאל"ה גם הרא"ם יודה ואין שם מחלוקת וגם ממקומו מוכרע כמ"ש אי משום דכיון דאינו נאמן לממון כ"ש שאינו נאמן להעביר על הבעל על שבועתו וחרגמ"ה וכו' דאו או קתני דאלת"ה אשאלך והודיעני האם לא יספיק הק"ו שעשה מממון לשבועה או לחרגמ"ה לחוד ומאין לנו לומר דמיירי בדאיכא תרתי וממילא עלה קאי ואפי' אנשבע לחוד כתב שהיא מפסדת מזונות גם ראיתי להרב ישמ"י ז"ל שם דכתב דגם הכנה"ג לא אמרה רק בנשבע שלא ליש"א אחרת ולא נשבע שלא לגרשה בע"ך אבל בנשבע שלא לגרש בע"ך לא ולדידי אחה"ר הגם דדברי כנה"ג שבחו"מ אפ' לדחוק בהם כן דלא זכר רק הך דליש"א אחרת וכו' אבל ממ"ש באה"ע דמהרש"ך והרא"ם פליגי אין נראה כן דהא כל כחו אלא משום דס"ל דבמה שעיקר הדין פוטרו הגם שיהיה העכוב מצדו במה שנשבע עכ"ז פטור וא"כ מאי שנא שבועה דשלא וגרש בע"ך גם מ"ש שם לחלק דבזווג ראשון שמצד הדין אסור מודה הכנה"ג הנה ממש"ל בשם הב"ש ריש סי' ע"ז דממה שלא חילק הרמב"ם בין זווג ראשון לשני ה"ה אחר חרגמ"ה וכן ממה שדייק בסי' ע"ט סק"ד דאפי' בזווג ראשון יכו"ל לה הרי כתובתך וגיטך רפאי את עצמך וכו' ע"ש מוכח דאין לחלק בזה ושוים הם ודברי הכנה"ג חיים וקיימים כפשטם וכבר הפוס' זכרו משם הרב פ"ן בסי' טו"ב דאסיק דגם בנשבע פטור מהמזונות וכן ראיתי להחס"ל ח"ב אה"ע סי"ד די"ז דפשיט"ל הכי גם בס' חו"ש אה"ע סי' ו' משם הרב מהרמ"י ז"ל דן כן גם בנשבע וכ"פ הרב ישמ"ל ז"ל אה"ע סי' ב' רק חילק בזה דאם הבעל אינו טוען מאיסא זולת עפ"י מה שסומך מפי אחרים ואיהו לא קיים ליה הגם דהמגיד מהימן ליה לא פקע זכותה ע"ש, ולענ"ד נראה להביא ראיה שגם בנשבע דהוי העכוב מצדו אם אמר לגרש פטור ממ"ש ביבמות דמ"א גבי שו"י דקי"ל אחר ג' חדשים אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם דאם עמד בדין וברח נזונת משלו ואוקמו התו' והרא"ש לחלק בין זה להך דהגיע זמן ולא נישאו דקי"ל חלה פטור משום דהרי ברח מחמת מרדין אחר עמידה לדין והיה לו זמן לכנסה וא"כ הוא הביא האונס וסיימו דנראה לר"י דכ"ז באמר לייבם אבל באמר לחלוץ וברח אין נראה שיתקנו לה מזונות מניה ע"כ הרי גם במביא האונס מצדו אם אמר לחלוץ פטור ודון מינה לנשבע הכא והשתא אמר לגרש דפטור ואין לחלק דהתם אכתי לא חל חיוב מזונות ואין ללמוד להכא דהא המוליד זאת הוא הרא"ם וכתב שאין לחלק בין קדושין לנשואין גם אין לומר דהתם שאני דהיבם אינו חיוב במזונות רק משום קנם כמו שנראה מרש"י ותו' וכולי האי לא קנסוה דאנה"ן אי הוה