יש מאין חלק ב שכה

אמטו"ל מיקרי הביא האונס עליו משא"ך שבועת שלא יגרשנה דכותבין אותה מכח מנהג גם שלא מדעתו ופשטה מתשו' פרמ"א ז"ל דיש חלוק בין חרגמ"ה לשבועה והרגיש מהך דפ' האומנים דע"ט גבי טבעה ספינתו וכו' דביין זו וספינה זו עם שהעכוב מצד שניהם ז"א תן לי יין וז"א תן לי ספינה עכ"ז יד המוחזק עה"ע וה"ן נימא דיד הבעל עה"ע וכתב שיש לחלק ואסיק כהפרמ"א ז"ל וכן דן מר בריה בס' קדושת יו"ט חלק דעת לישאל ע"ש וגם הפרה"א שם הודה לדבריו וביאר החלוק מהך דפ' האומנים דהתם המוחזק בא בטענה אנא הכא קאימנא רק תן יין וכן להפך משא"כ חזקת הבעל אין עמה טענה ע"ש ואנכי לא ידעתי אמאי אין עמה טענה והרי מה שעליו לעשות הוא לכתוב גט ואם תתן רשות אין שבועה וא"כ מצי אמר תנו רשות ואנא הא קאימנא לכתוב גט גם הרב ידו של משה באה"ע סי' ח' חילק בין שבועה לחרגמ"ה והמובן מדבריו דכיון שכל חיוב המזונות אינו רק אם לא יגרש א"כ בשלמא בחרגמ"ה י"ל שלא גזר רק שלא יגרש וחיוב המזונות הניחו כעיקר הדין לפיכך כשאומר לגרש פטור אבל בנשבע דמן הדין נתחייב שלא לגרש מאי נ"מ שהיא מעכבת הרי תאמר לו אתה חיוב מן הדין שלא לגרשני וממילא חייב במזונות והיה לך להתנות בעת הנשואין שאם תרצה לגרשנו ואני אעכב מכח השבועה תפטר זת"ד ולי ההדיוט יש לפקפק בדבריו בתרתי חדא דמ"ש שרגמ"ה הניח חיוב המזונות לעיקר אין נראה כן מדברי מהרא"ש בסי' נ"ה שכתב לדחות סייעתא להרא"ם מדין שוטה דפסק הרמב"ם בסופ"י מגרושין דעם דאינו יכול לגרשה אינו חייב במזונותיה דהתם שאני דעיקר התקנה כך היא שלא יוכל לגרשה משום שלא ינהגו בה הפקר ועכ"ז פטור ממזונות משא"ך בנדון הרא"ם ז"ל ואם כדברי יש"מ ז"ל הרי גם תקנת רגמ"ה כן הוא ועוד מ"ש דנשבע שחייב מהדין שלא לגרש לא מצי פטר נפשיה ממזונות לא הביא לו סמוכות ונראה דכל חיליה לדמותו לאונס ומוציא ש"ר שכתבו האחרונים דלא אשתמיט שום פוסק לפטרו ממזונות כשהוא רוצה לגרש והיא אינה רוצה כי מן הדין הוא אסור לגרש עי' לבעל הפלאה בק"א סי' ע"ז ובאבני המלואים שם ם ק"ד ואם האמת כן נראה לחלק דשאני אונם ומוציא ש"ר דקי"ל שותה בעציצו ולא השאירה לו התורה שום זכות שיוכל לגרש משא"ך בנשבע עיין במפז"ל דכמי פתחים יש גם לנשבע שיוכל לגרש והרי גם הפוטרים ממזונות לא פטרו רק בבא בטענה המספקת לו לגרש אם היה נאמן עליה והשתא דאינו נאמן ותובע לגרש מיהא יוכל להחזיק בטענתו מה שתח"י ואזדא ליה מה שהמתיק הרב בטענתה דהי"ל להתנות כיון דל"א לפטרו רק בדבר שאם היה מתברר היה פוטרו מהדין מאי תנאה בעי באופן כי לע"ד החומות אשר הציבו ז"ל לחלק משבו' לחרגמ"ה אחה"ר יש להזיזם ממקומם אבל מה אני לולא כי מצאתי אילן גדול לסמוך עליו הכנה"ג ז"ל שהבאתי נעיל שכתב דמהרש"ך חולק אהרא"ם ואי לא שמוע ליה דשבועה וחרגמ"ה שוים הם מנ"ל שחולק והרי מהרש"ך לא קאמר אלא בנשבע וכ"כ בחה"מ סי' כ"ו הגה"ט אוי"ח וז"ל ובתשו' (בבע"ח ח"א חו"מ סי' טו"ב) כתבתי דשלית ב"ד אינו נאמן לומר שלא רצתה האשה נבא לב"ד לתת לבעל רשות ליש"א אחרת מכמה טעמי אי משום דאינו נאמן לממון וכ"ש להעביר הבעל על שבועתו וחרגמ"ה במקום שנוהגין עפ"י חרגמ"ה ואו משום שהוא מפסדת מזונות כמ"ש הרא"ם ומהרא"ש דאם הוא רוצה לגרש והיא אינה רוצה אינו חייב במזונותיה ויראה לי שאינו חייב בכסותה ואף שהרא"ש וכו' נראה שחולקים מ"מ כיון דאיכא פד"ר הבעל הוא המוחזק ופטור ע"כ הרי דמיירי גם בנשבע ועכ"ז כתב דהוא פטור מכח קי"ל דהרא"ם ולא שני ליה בין שבועה לחרגמ"ה וזה חזיתי להרב שע"ר ז"ל הק' משם פ"ן ז"ל דהא כנה"ג באה"ע סי' ע"ז הביא מ"ש השה"ג בשם ריא"ז במורד שרוצה לגרש ולתת לה כתובה הרשות בידו ואין מוסיפין לה על כתו' כלום וכו' וכתב עליו דבתשו' האריך ואסיק דזהו דוקא במקום דליכא חרגמ"ה ולא שבועה וכו' אבל במקום דאיכא אין שומעין לו ע"כ וזה יורה דס"ל דלא כהרא"ם ודלא כמש"ל החו' סותר דידיה אדידיה והרב שע"ר תי' דהרא"ם לא פטר כ"א משו"ך ולא מעונה וכו' כמ"ש