יש מאין חלק ב שכד

תקנת רגמ"ה לאשה ותי' לו דהועילה לשאר נשים ואי כדשמיע להו לרבנן בדעת מהריק"ו דלא פטר מש"כ הי"ל להשיב דגם בדידה הועילה לשו"ך אם לא דס"ל דפטור מכולהו ועפ"י זה אין נסתר בדברי מור"ם דאנה"ן דבסי' ע"ז דמורד מכח דמאיסא עליה כתב דאינו עובר בלאו וה"ה דאינו חייב בשו"ך כמו שהבין הב"ש ובסי' קי"ז נזהר וכתב דוקא שאינו יכול לגרשה בע"ך משום דס"ל דבשבוע' פטור ולא הזכיר רק עונה משום רבותא דמפו' בה לאו ועכ"ז פטור וכמ"ש ולפ"ז גם מהריק"ו גם מור"ם ס"ל כהרא"ם בעיקר הדין רק שחלוקים בטעם דלהרא"ם משום דהיא מעכבת ולמהריק"ו מחמת מיאוס וכו' ודברי הראשונים. דס"ל דפליגי לא זכיתי להבינם ומזה תבין כי נתמעטו החולקים על הרא"ם ז"ל

לבד זה חדש מצאתי לחד מקמאי הרשב"ש ז"ל סי' תי"א לכאורה נראה שהוא מכת החולקים כי הוא ז"ל חילק הנשים לארבעה סוגים והרביעית היא שאין בגרושיה לא מצוה ולא עבירה וכו' כגון אשתו שניה שהקדיחה תבשילו או ששנאה וכו' ולענין המזונות אם הוא רוצה לגרש והיא אינה רוצה כולן פטור ממזונותיהן חוץ מאותה שאסור לגרשה ולפי המנהג שכתב בארחות חיים דגם באשה שנייה נהגו העולם שלא לגרש רק מרצון שניהם גם הרביעית חייב במזונותיה אם נתברר המנהג ע"כ הנה ס"ל למר דאפי' מכח מנהג לחוד וכ"ש מכח איסור ואפי' ששנאה כמ"ש ברביעית עכ"ז חייב במזונות דלא כהרא"ם ז"ל רק אם נאמר דמיירי באינו פורע לה כתובה ועיין לבעל הפלאה בק"א סי' ע"ז ולהבי"מ ז"ל שם שהק' על דברי הרא"ם ודחו אותם מהלכה והמעיין לפרמ"א ז"ל סי' כ"ד ולבשמים ראש סי' קס"ח ימצא מענה לקו' הבי"מ ז"ל גם הרב בני אהובה פי"ד מה' אישות הט"ו אוקי דברי הרא"ם דוקא בטוען טענה שאינו נאמן עליה ואם היה נאמן היה הדי"ן שיגרשנה בע"ך ולהכי הגם שאין בידו לגרש מכח חרגמ"ה יאמר אני יודע שאני נאמן ואיני חייב בשבוע' וכתב שבזה סרו תמיהות האחרונים על הרא"ם ע"ש והרב ישועות יעקב בסי' ע"ז כתב כי הרמ"ז חכם צבי ז"ל כפה לבעל למזונות ואסיק דאם הבעל טוען מאיסא ויש רגלים לדבר יש לסמוך על הרא"ם ע"ש

ולענין דינא כבר מהרא"ש ז"ל פסק דיכול הבעל לומר קי"ל כהרא"ם וכן ראיתי לגדול אחרונים הרב שבו"י ח"ב סי ק"מ שהעלה דיכול לומר קי"ל ועיין לכמה אחרונים יארך זכרם נשתמשו בזה והכי נקטינן ולמרבה ישליש הכתו' והוא פטור כמ"ש שבו"י ז"ל בנדונו ע"ש

אך דא עקא משום אריא דשבועתא דרביע עלויה וכבר הפרמ"א ח"א סי' כ"ד כתב דגם הרא"ם מודה בנשבע דחייב כי הוא בבחירתו הביא האונס עליו ולא דמי לחרגמ"ה דהוא לתקנת האשה ודמי להך דשקדו וכו' והגם שאם תסכים היא להתגרש אין כאן שבועה והו"ל העכוב מצד שניהם הביא ראיה ממ"ש הר"ן בפ' אעפ"י גבי בין היא ובין אביה יכולים לעכב דאיכא מ"ד דחייב לזונה משום דתקנתא דידיה נמי היא שלא תמרוד עניו ותפקר א"כ כשהעכוב משניהם חייב והגם כי הר"ן דחה ס' זו אונו אלא משום דס"ל דלא מתחייב במזונות רק כשראוי לישאנה ואינו נושאה וכו' אבל כשהוא חייב והעיכוב מצד שניהם אין נו פיטור זת"ד, ואנכי עפר לא זכיתי להבין מ"ש דהר"ן מודה הכח שהוה חייב וכו' כיון דטעם הדבר כשאומר נגרשה נפקע האישות למפרע ואין עליו חיוב מזונות כמש"ל משם הב"ח ז"ל א"כ ה"ז דומה להגיע זמן וכו' דאין עליו חיוב והעכוב מצד שניהם ונראה אדרבה דגם איכא מ"ד יודו דפטור הכא כיון שאומר לגרש והוא אינו גורם שום עיכוב זולת מפני מה שנשבע תחלה עכ"פ כעת אינו מעכב משא"כ גבי ארוסה דאיהו לא בעי לאפוקה וחפץ לאגדה בו משו"ה רמו עליה מזוני, גם ראיתי מ"ש פרה"א ח"ד פי"ד מאישות משם מהר"י אלגאזי ז"ל דנסתפק אי דמי שבועה לחרגמ"ה וחשב לפשוט ממהריב"ל ח"א סי' ע"ב ומהרש"ך ח"ב סי' ל"ו שכתבו גבי נשבע שלא יוציא אשתו מעירה וכו' והיא אינה רוצה דחייב במזונות משום דס"ל לחלק בין חרגמ"ה לשבועה ודחה דאין ללמוד משם כי אותה שבועה דבר חדש שלא נהגו בו