יש מאין חלק ב שכג

כופין אותה לקבל גט ואם תמאן ימנע ממנה שכו"ע ע"כ ושיעור הדברים נראה דמכח שכופין לאיש מסתברא דגם רגמ"ה לא תקן להעדיף כח האשה ואת"ל שהשוה מדותיו מ"מ כיון שמעיקר הדין כופין וה"ה באשה ורק התקנה מונעת אין לה עליו שכו"ע וזה הוי כהרא"ם ז"ל ומה שלא כתב בפשיטות הטעם דמעיקר הדין יכול לגרשה בע"כ אפ' דמיירי בזווג ראשון או משום דקושטא בנדונו דהדי"ן לכוף ולפאר הענין כ"ך וה"ה בכל ענין זולת מה אעשה כי הח"מ בסי' קי"ז סק"ך וב"ש סקכ"ב ונוב"י סי' ק"ד לא הבינו כן בדעת הרא"ש ע"ש ושו"מ בס' בשמים ראש ז"ל כתב משם הרא"ש דמי שאין לו עם אשתו מאומה אלא שרוצה לגרשה אין שומעין לו ומחייבין אותו בכל תנאי כתובה והרב כסא דהרסנא ז"ל כתב להשוותו לס' הרא"ם דאיהו מיירי באינו רוצה לפרוע כתובה והרא"ם איירי ברוצה לפרוע ע"ש גם ראיתי להרב שע"ר ז"ל שם העיר ע"ד הכנה"ג ז"ל שעשה למהרש"ך ז"ל מהחולקים והוא דלכאורה נראה כן ממ"ש בתשו' לגבי מי שלא רצתה ללכת עמו מעירה דלענין שאר וכסות כיון שלא נשבע לה שלא יוציאנה ונשאה בסתם ומה"ד יכול לכופה לצאת אין לה שאר וכסות ע"כ משמע דאם נשבע היה חייב בהם הגם שהדי"ן להוצאיה אבל בורכא היא דבשלמא בנדון הרא"ם שחיוב המזונות אינו רק בעבור שהיא אשתו והוא הסכים לגרש רק שחרגמ"ה מעכבו תו לא חשיבא אשתו משא"כ בנשבע שלא יוציאנה והוא רוצה להוציאה ולא לגרשה מה טעם לפטרו כדי שתסכים לילך עמו כיון דחייב לזונה בכ"מ שהוא כל כי הא לינקטיה בכובסיה הוא עכ"ל ולדעתי אחה"ר לא טעמתי חילוק בזה כיון דכל כחו של הרא"ם דמי שהוא פטור ממזונות מן הדין אלא שמעוכב מכח חרגמ"ה און עליו חיוב מינה דגם הנשבע שלא להוציא דמעיקר הדין אם לא תלך אחריו פטור ממזונותיה זולת שהשבועה מונעתו מלכופה ומזה נמשך חיובו היה ראוי לפטרו ואין זה לינקטיה בכובסיה דאין כונתו מתחלה רק לנסוע וא"כ אמאי חייבו מהרש"ך לולא דפליג אהרא"ם ז"ל זולת בזה יש להרגיש דמה דמות משבועה לחרגמ"ה. והנה לקמן ות' דדעת הפרמ"א ז"ל שגם הרא"ם מודה בנשבע שהביא החיוב על עצמו אם לא דמכאן ראיה למ"ש לקמן דהכנה"ג ז"ל לא שני ליה בין שבועה לחרגמ"ה ונמצא הדבר בפלוגתא אי מהרש"ך פליג אהרא"ם או לא ודעת מור"ם בהגה לכאורה אינו מבורר כי בריש סי' ע"ז כתב במורד' שאם אומר לגרש ולפרוע הכתו' גם בלאו דלא יגרע אינו עובר ותמהו עליו הח"מ והב"ש שם דהרמב"ם לא קאמר רק לדינא דגמ' ולא אחר תקנת רגמ"ה ותי' הב"ש דמדלא חולק הרמב"ם בזווג ראשון דמדינא נמי אסור לגרש ועכ"ז אינו עובר ה"ה נמי אחר תקנת רגמ"ה ומייתי עלה דברי הרא"ם דגם במזונות פטור ומשמע דס"ל כן גם בדעת רמ"א ואילו בסוס"י קי"ז דייק הב"ש מדבריו בסקכ"ה דאם אינה מאיסא עליה גם שיפרע הכתו' חייב בשבוע' דלא כתשו' הרא"ם ז"ל ע"ש (ואנכי לא ידעתי דהא מפו' ברא"ם דאיהו נמי לא פטר רק באומר מאיסא לי וכו') ולדבריו נמצא תרי פסקי מור"ם סתרי אהדדי ולולא דב"ק היתי דן בעיקר דברי מהריק"ו שור ק"ז אשר שאב מהם מוהר"ם בסי' קי"ז דאינו מוכרח דפליג אהרא"ם דשם שקו"ט עם השואל בטענת מומין אם יכול לגרשה בע"ך וכתב דאחר תקנת רגמ"ה וכו' חזרה להיות ככל הנשים ולא מיבעיא לענין חיוב כתובה ושלא לגרש בע"כ אלא אפי' לענין שכו"ע אפ"ל כן ומ"מ נלע"ד דנהי שחייב בכתו' ושלא לגרש בע"ך אין בידינו לכופו להיות עמה וכו' ואם והיה בנים ממנה הרי הם בני שנואה ע"כ ומשמע דשכו"ע תלתא בחד קנא שוים בדיניהם להגאון ומתחלה נסתפק בכולם שיתחייב בם והדר פשיט דאין לכופו בקו"ע ומשמע דאכולהו קאי ומאי דאפיק טעם בני שנואה דשייך דוקא לגבי עונה אפ"ל דאדרבה הוה ס"ד שעם שהוא פטור משו"כ חייב בעונה משום דאית בה לאו מפורש וכמ"ש הח"מ ברי"ם ע"ז לדעת הרא"ם דמודה בעונה דחייב לז"ק דגם בה פטור משום שאין בידינו לכופו ומשום בני שנואה וכן יש לדקדק ממה שהשיב לקו' השואל שם דאי ס"ד דמצי לעגנה מה הועילה