יש מאין חלק ב שיט

מ"מ כתב שאם היתה כבר נשואה הו"א נסתחפה שדהו ע"ש (אמת כי הרפ"מ שם קי"ז כתב כי הרא"ש ומהריק"ו לא כ"כ רק לגבי חיובו בממון אבל לגבי שבועה ל"ש טענת נסתפחה שדהו ולא ידענו מאי שלא גם שאר אחרונים לא חלקו בזה) וכ"כ המבי"ט ח"ב סי' נ"א בעובדא דנסמית והבעל מושבע שלא ליש"א עליה והביא מ"ש הרמב"ם דנולדו בה מומין תחתיו נסתחפה שדהו וחייב בכתובתה ובכל תנאו ב"ד ודן מזה דה"ה ללא יש"א אחרת עליה וכ"ש שהוא בשבועה שהתנאי קיים מה"ת כמו שכו"ע ע"ש והגם כי מהר"א גאליקו ז"ל שם וגם מהר"מ אלשיך ז"ל בסי' פ"ו פליגי על המבי"ט ז"ל באותו נדון וס"ל דאומד"ד מפקעת שבועתו דלא ישא אשה אחרת וכו' עש"ב המתחקה שם יראה דגם הם מודו להמבי"ט דאחר הנישואין אמרינן נסתחפה שדהו גם במקום אומדנא אלא שמחלקים דלא אמרינן נסתחפה שדהו וחייב לה אלא בכתובה ותנאיה שהם גורמים לה קיומה עמו כשאר נשי דעלמא אבל תנאי מבחוץ שלא ליש"א עליה אינו מן הנדון עש"ב ונמצא גם לדבריהם בדבר הנוגע לקיומה עמו כגון תנאי שלא לגרשה בע"כ גם הם מודו דגם כשיש אומד"ד שמבטלתו אמרינן נסתחפה שדהו אבל בליש"א עליה דאינו מבטל קיומה עמו בהא פליגי על המבי"ט אבל לא כמו דסבר הפ"מ דבמקום אומד"ד בטלה השבועה בכל אופן והמבי"ט ז"ל לא הודה להם גם בחילוק זה וצריך לדעת מה יענה הרב ז"ל להכרח חלוק זה שהביא מהר"מ אלשיך ז"ל דלא ליסתרו שתי תשו' הרא"ש להדדי דבהך דכלל ל"ד בקלקלה אחות המשודכת פסק שאם היה זה אחר האירוסין הו"א נסתחפה שדהו ואילו בכלל בנתחייב לחתנו נדונייא פטרו הרב מלשלם ולא אמרינן נסתחפה שדהו דהמתחייב אם לא שיש לחלק כנז' ע"ש ולע"ד יש לומר דהמבי"ט ס"ל דהך דכלל ה' אין השדה אלא סך החיוב שנתחייב האב והקונה אותו מעת החיוב הוא החתן וכאשר לאבד מיניה הוא דאזל והלך השדה שקנה הוא החיוב ואמרי' ליה נסתחפה שדך ואין סתר מהך דכל"ד ואין הכרח לחילוק מהרמ"א ז"ל הראת לדעת כי רבים המה דניידי משטת הרפ"מ ז"ל ואולם באמת צריך טעם דאחר דאמרי' דאומד"ד הוי כאילו התנה להדיא בעת החיוב איך נחייבהו מכח נסתחפה שדהו ובפרט כי הרא"ש ז"ל כתב תרוייהו כמש"ל ואפ' הטעם לזה עפמש"ל מה שהביא החק"ל משם הריטב"א ז"ל שאין האומדנא מבטלת השבועה אלא בשו"את ולא בקו"ע ועיין בס' אשי ה' הנד"מ בש"ס גדול לעמברג דב"ק דאחר שהאריך דכל אונס בין בגוף בין בממון פוטרו משבועה כתב וז"ל מיהו ה"מ בנודר או נשבע לעשות שאין חלות שבועתו עד שעת מעשה אבל בנודר או נשבע שלא לעשות הרי חלות שבועתו מעכשיו ואם בא נעבור שבועתו צריך לעשות מעשה בידים וכיון שכן דינו של זה כשאר איסורי תורה דלא משתרי אלא במקום סכנת גופו ע"כ ומזה נלמוד דכל שהוא בגון נדונות שלא יגרש או לא יש"א מעת חיובו בשבועה חלה שבועתו וכשיבא לבטל זה אפי' יש לו אומדנא לא יכול לעבור ורק מפני שיש לו לבעל לטעון דמומה הוא שגרם לבטל ולא מצדו וה"ז דומה למ"ש בריש כתובות לענון מזונות הארוסה דחלתה היא ע"ש לזה הוצרך הרא"ש לטעם נסתחפה שדהו לומר שאון זה קרוי מחמתה ולפי הנחה זאת דכל עיקר טעמו דהרא"ש הוא משום דחלה השבועה מעת שנשבע ולא יוכל לעבור עליה בקו"ע א"כ נמצא דינו דהמבי"ט דגם בשבועת שלא ליש"א לא יוכל לעבור חי וקים דדל מהכא טענת נסתחפה שדהו וכמ"ש מהרא"ג ומהרמ"א ז"ל מ"מ הרי לא יוכל ליש"א ולעבור בקו"ע כנז' ובפרט למש"ש המבי"ט למהרא"ג ז"ל דהנשבע לבקשת ותועלת חבירו לא מצי לעבור בכח האומדנא (עיין ביש מאין ח"א מ"ש בזה) וראיתי במכתם לדוד חאה"ע סי' ח' שהביא דברי המבי"ט בנסמית ואזיל בתר דידיה והמתבונן במש"ל יראה סילוק לכמה מקושיותיו אלא שאכמ"ל והגם שראיתי למהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' ל"ב שכתב בנסמית בב' עיניה אחר הנישואין דפשיט"ל שיגרשנה בע"כ ויסודו מדברי הרא"ש בנכפית אינו ענין לנ"ד דל"א רק לגבי חרגמ"ה דנדונו לא היה שם שבועה משא"כ הכא דאנו דנין לשבועה והרי כתבנו לעיל משמו דנסתפק אם יכול לעבור על השבועה