יש מאין חלק ב שז

הברזאות שכתבת אולי מחמתם נעשה הצנור כלי ועוד אם מכח זה הוו שאובים לא הבנתי מאי נפקא מינה לחשבם כלי אם מפני זה יהיו מימיהם שאובים זהו הספק השני ששאלת ואם ליחשב כלי שאין לטבול בתוכו אפי' מלא מי גשמים או מי מעין דצריך לו תנאים הלא אין שאלת נדוננו בזה אבל מ"מ שאלתו אם יחשבו שאובין בזה הוא שאלת חכם וצ"ו בזה ואין הפנאי מסכים רק שלעיקר הנדון נראה דשרי יען כי הנה הצנורות האלה ידוע שהם נקובים בתחלתם מעבר אל עבר ואח"ז מחברים אותם לקרקע ואז קובעים בם הברזא ועין בס"ז הלוקח כלי גדול (ר"ל המחזיק מ' סאה) ונקבו נקב המטהרו (ר"ל כמוציא זית) וקבעו בארץ ועשאו מקוה ה"ז כשר וכו' א"כ אלו שנקובים מעבר א"ע כמוציא זית ואפי' למור"ם דמחמיר כשפופרת הנאד שהוא נקב שיחזרו בו שני אצבעות אצבע ואמה הלא כתבת שיש בנקב הצנור שיעור ב' אצבעות וקבעם או חברם לקרקע הרי הוא כקרקע ואין קבלתם חשובה שאובין והגם דסתמם אחכ"ך בברזא הו"ל כקבעו ולבסוף חקקו דאפי' רבנן בהמוכר רבית דס"ו מודו דלגבי שאיבה דרבנן הו"ל כקרקע עיין בפת"ש סק"ב ואודות משיכת המים למקוה בצנורות אלו של מתכת דאע"ג דאמרנו שאינם שאובים מ"מ גם פשוטו מתכות מקבלים טומאה ואנן בעינן הויתו על ידי טהרה כמ"ש ניחא דכיון שהם מחוברים לקרקע בטל אגב קרקע והויא הויתו בטהרה כמ"ש הש"ע בסמ"א ואי משום הברזא שאינה מחברת (ואפי' מחברת) הנה הרא"ש בתשו' רל"א והביאה באה"ג דגם המחובר לדבר המחובר לקרקע כגון טבעת שבדלת אינו מקבל טומאה וא"כ חבור הברזא עם הצנור דכותה ועין לחת"ס יו"ד סי' רי"ח שכתב שאון הברזא מקבלת טומאה ואי משום תפיסת ידי אדם כשפותח הברזא והוא מקבל טומאה בזה כבר כתבת שלא ירד המים מן הברזא להדיא לתוך המקוה שיש כאן תפיסת ידי אדם אלא ירדו על שפתו (לחומרא יהיו רחוקים ג' טפחים מהמקוה דזהו שיעור המשכה גם לגבי שאובין) ומשם יהיו נמשכים למקוה ואם ירצה יותר לצאת י"ח יהיו פי הברזא צרים שידע ודאי שלא יבוא בקלוח ראשון היוצא מהם ע"י תפיסת אדם ג' לוגין עיין בארץ חיים סי' ר"א ובזה יהיה המקוה הזה נקי מערעור והגם כי לא יבצר שימצאו מחמירים לענ"ד טוב להקל לאלו דמוטב שיאכלו ישראל בשר שחוטות תמותות וכו' ולא וכשלו בעון נדה החמורה רח"ל

ואתה ידידי חזק ואמץ לבך לאחוז מעשה אבותיך בידיך וה' ישלח עזרך מקדש ובפרט אם יש השקת מים למעין עין בסמ"ט וגם בסנ"ג ואכמ"ל: סי' ז' מע' הרה"ג אב"ד מקודש לעדת האשכנזים כמהר"ר יחיאל מיכל הי"ו

אודות דברי מרן ב"י בי"ד סי' קי"ב אשר פקד עלי לעיין בו אני פי מלך שמור, ולקוצ"ד הדברים ברורים הם ואעתיק דברי רי"ו שהם שרשן של דברים וז"ל ובעל העטור פי' אהא דתניא חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין פי' מפני שהן מחליפין את השאור לא שמשהין חמץ בפסח ומותר מפני שהן מחליפין בשל נכרי (דלפי' זה יהיה מותר מיד מבלי שימתין בכדי שיעשו) דא"כ קשיא לן טובא ועוד למה משהין ואין מוכרין אותו קודם הפסח (ר"ל כיון דסוף סוף הם מחליפן) אלא חמצן של עוברי עבירה הוא שאינם מדקדקים במצות כ"ך (ר"ל שהם חשודים על המעשרות ופרותיהן דמאי) ולאחר הפסח מותר באפיה ראשונה (ר"ל בכדי שיעשו ולא מיד) מפני שמחליפים את השאור (כלו' דנחוץ להם השאור לחמץ בו עיסתם ומחליפים קמח משלהם עם שאור של גוי שאין בו חשש טבל) וע"י תערובת הוא (ר"ל הדמאי שלהם נתערב בשאור דגוי שאינו חייב) ומותר כמו שפירשנו (דהא לא גזרו על תערובת דמאי) אבל חמצן של כותים אסור עד לאחר ג' אפיות כדקתני התם של נחתומין לאחר ג' שבתות מפני שמבטל הוא ע"כ ור"ל דהכותים חשודים להשהות חמץ