יש מאין חלק ב שד

שידע שיהיה הנזק בתנאי זה הגם שלא ידע כמה הוא די ומהני ומעתה לדידן שסומכים על שולחנם של מלכים הרמב"ם ומר"ן ז"ל דבעו עד שיפרש בתנאו בכמה ניזוק או עד שיהיה ברור ונגלה י"ל דקבלת הפוסק בסתם ל"מ ונא עוד אלא די"ל דגם אינהו דס"ל דלא בעו לפרש הנזק להדייא מ"מ בעו שיפרש שקבל עליו בכל ס' שיפול וכמש"ש בבאמ"ח שתקנו לכתוב שקבל עליו ס' הפוסק בין בס' דמציאות בין ס' פלוגתא דאז הוי כשטת רש"י ותו' שיאמר מיהא ע"מ שאין לך עלי אונאה אבל הכא אינם כותבים רק בסתם שקבל ס' הפוסק המקיים שט"ד ולא נזכר במה ועל מה לרמוז על אותו דבר שמוחל בו וכ"ש בנד"ז על שאלת יתרון ופחת המטבעות שכתבנו דלא ס"ד שיקרה ואיך נאמר דעליו קבל ס' הפוסק וכיון שלא היה רגיל מאן דכר שמיה להתנות בו ומה שהק' הכר"ש ז"ל בח"מ סי' ז"ך דלשטת מהרימ"ט א"כ למאי כתביה י"ל שהלא בכל ענין יש דברים גלוים לרוב שיש בהם מח' הפוסקים וי"ל אאינהו כתביה להנצל מערעור אבל לענינים רחוקים מידיעת כל אדם י"ל דלא אסיק אדעתיה ולא ידע דמחיל ועין עוד להחק"ל שם שכתב דלא חלקו על מהרימ"ט זולת במ"ש לבטל כח מ"ש יד בעהש"ט עה"ע שהרי הוא מקבל דעת הדין כפי דעתו ואי משום אולי הסופר כתב מדעתו הרי קי"ל מדקדקין לשון השטר ולא מהימן לומר הסופר לא גמר דכיון שיש שתי משמעות בלשון י"ל דמסתמא הרגיש וכיון שלא נמלך בחכם לברר ספקו מסר דעתו לסופר וידע ומחיל אבל ס' הפוסק דגם הסופר לא בקי לדעתה וכ"ש הוא איך נימא ידע ומחיל וכן הוכיח מהנמק"י דתנאי שבא לעקור דין תורה ל"מ וגם הממע"ה הוא דין תורה ול"מ קבלת תנאו לעקרו ונמצא לפ"ז מח' מהרימ"ט וחביריו אינה רק בבעהש"ט ידו על העליונה ולא בק' ס' הפוסק להוציא מהמוחזק וראיתי למ"ב בארח משפט שתמה איך נאמר בזה לא ידע דמחיל והרי יודע דהוא מוחזק וזוכה בדין ועכ"ז מחל וזאת כבר תי' הגאון מ"א ז"ל דעכ"פ לא ידע בכמה מחיל ומה שהק' עוד דהרי בקבל עליו קרוב או פסול שהוא נגד ד"ת ומהני י"ל דהאדם ברצונו יכול לעשות בממונו כמו שירצה אבל אם באת לחייבו מחמת תנאי שקבל לאחרים נימא דתנאי שהוא עוקר דין תורה ל"מ מידי והו"ל כתנאי שיש בו רבית דל"מ מידי וכתנאי האומר שלא תשמטנו שביעות ואין זה כתנאי שבממון שתנאו קיים דזה אינו מזכה לו ממון להדיא רק אומר לא אדון בקי"ל

באופן דמלבד שיש רבים ס"ל כהחק"ל ז"ל דל"מ קבלת ס' הפוסק והמה מהר"מ צרפתו שם בכר"ש ומהר"מ סוזין שם בחק"ל הנה כתבנו לדעת מרן והרמב"ם ז"ל מורים דל"מ וכ"ש למה שנר' מהחק"ל ז"ל דבדין שגלה דעתו בו מרן ז"ל לא מצינא לקבל לדון נגד דעתו ובזה הודה ארח משפט דאין קבלה אחר קבלה וגם הרב חוקי חיים סי' ז"ך דן כן מדברי מהרש"ח ומוהר"ח מודעי ז"ל בתשו' כת"י הבי"ד זכו"ל ח"ב כללי הקי"ל ע"ש וא"כ כיון שהוכחנו תוך התשו' דלדעת מר"ן הלוה זכאי בדינו אי מטעם אונסא דלא שכיח ואי משום דמ"ד ואנחנו קבלנו הוראותיו תו לא מהני ק' ס' הפוסק נגדו דהו"ל קבלה אחר קבלה והגם שראיתי להרב חקק"ל ח"ב סי' י"ד עמד בזה ותקע בה מסמרות בקבלת הפוסק דמהני וכן בספר חקות החיים ה"מ סי' נ"א ובגנזי חיים כללי הקי"ל חזר על לימודו ושם הזכיר דברי הגאון הרמ"ז ז"ל וכתב דאולי בימיו עדיין לא נתפשט בין הסופרים לכתוב קבלת ס' הפוסק ואני הדיוט לא זכיתי להבין זאת חדא דהחק"ל ז"ל בעצמו זכר הקודמים לפניו המדברים בזה ואנחנו איך לא נאמר שנתפשט ועוד מאי נפק"מ בפישוט מנהג הסופרים והלא העיקר מנהג הדיינים ואולם ראיתי עוד שכתב דגם הרמ"ז ז"ל לא אמרה רק מפני שנתחייב לדבר שאינו דלא ידע כמה מחיל ובנדונו היה דבר קצוב וזה אמת וגם אני ההדיוט בטיולי בדברי הפוס' כמעט שראיתי רובם דלא דנו בק' ס' הפוסק רק כשהיה דבר קצוב אלא דלא הוה ידע אם יהיה ספק שיקרה זה ולפ"ז הכא דאיכא תרוייהו דלא ידע אם יקרה זה ואם יקרה כמה יהיה נזק נראה דהכל יודו דלא ידע דמחיל ובפרט