יש מאין חלק ב שב

יהיה למו"מ ואינו חושש אם יפרע הלוה כפי ערך הקודם או ערך האחרון הלכך יתן לו מהטוב שהלוהו ע"כ הנה תראה כו מור"ם בהגה ליו"ד סוס"י קפ"ה ובח"מ סוס"י ע"ד כתב ואם תיקן כיצד ישלמו החייבים דמ"ד וכמי מה שתיקן ישלמו ובח"מ סיים ויש חולקין וציינו ע"ז הריב"ש סי' קצ"ו והרא"ש כלל ק"ג והש"ך בשני המקומות תמה דבתשו' הרא"ש שם לא נמצא כן ובהריב"ש אדרבא איתא אפכא שכתב דמאחר שציוה המלך בפירוש בענין פרעון החובות שיקובל המטבע החדש בערך הראשון (ר"ל הגם שהוזל) ולא אמר זה באיש פרטי דמ"ד הוא זה וגם הביא מס' התרומות בשם הרמב"ן דבעסקו המטבעות דמ"ד וכן העלה בסוף השער שדינו דין והפקרו הפקר וכן האריך עוד הש"ך ע"ש להלכה כסתם של מור"ם אלא שיש להרגיש במ"ש שלא נמצא כן בהרא"ש והנה הוא שם אלא שי"ל שמ"ש הרא"ש אינו אלא כשלא גזר המלך בפי' שיפרעו ממנו החובות אבל אם פי' כן גם הוא מודה שדינו דין וכמ"ש בעה"ת שהפקרו הפקר וא"כ מור"ם שלס' הראשונה קאי על שתיקן בפירוש בפרעון החובות וכתב וי"ח לא יתכן לא על הרא"ש וכ"ש על הריב"ש וכיון שרבים פשיט"ל דכשתיקן בפרעון דינו דין אסיק הש"ך להלכה כן וגם ראיתי למהרימ"ט ח"ב באותה תשובה דאה"ע סי' ב' שאחר שזיכה לאלמנה בגביית כתו' לגבות כערך של שעת הנישואין ולא כערך המטבע שפיחת המלך בעת הנישואין שוב עמד מכח דמ"ד שהפחת בא מגזרת המלך ודחה דאין לומר דר"מ רק כשגזר בפי' על הפרעון לבע"ח שיהיה כך ואפי' כן אין לומר דמ"ד רק משפטו חרוץ שמתקבל לכל אבל אם אינו גוזר רק שיהיה עובר בכל משא ומתן ואם אינו עובר הוא מעלים עין אין זה דמ"ד ע"ש וא"כ גם לדידיה בזה שגזרה השררה על הפרעון בפירוש וגם ראינו שיש שהוגשו למשפט ע"ז והתרו בהם שאם לא יקבל הקצבה שעשו ענוש יענש גם הוא ז"ל מודה דהוי דמ"ל, ועיין ג"ך באו"ג לימוד קצ"ח וקצ"ט שעמדו בזה והמור"ם מהם דכשיש גזירה מפורשת על הפרעון וגם שהתוספת יותר מחומש דמקפידים ע"ז כמ"ש ב"י ע"ז להוסיפו חומש שאין ס' דדמ"ד ע"ש. ומינה לנד"ז דתרוייהו איתנהו גזרה מפורשת ותוס' יותר מחומש דהלוה זכאי לפרוע כפי קצבת המלכות דוקא, ומה גם דפה יש הבאנק המאושר במלכות וכן פורע וגובה החובות עפ"י הקצבה הנ"ז לא פחות ולא יותר ואם תראה למהר"א ששון ז"ל בסי' קנ"ג בשטר מכר והטבה ונתייקר המטבע בעת הפרעון ודן הרב לשלם למלוה כשטת היוקר אעפ"י שעמד במח' של הפוס' בנתייקר השטר וגם במח' דד"מ, אל יקשה בעיניך מדוע לא זיכה ללוה מכח קי"א ודן להפך דהתם ההטבה היתה מהקונה שיחזור וימכור למוכר וא"כ המוכר הוא שבא להוציא והלוקח זכאי במקחו ומצי אמ"ל אם תשלם ביוקר אחזיר ואי לא לא דקי"ל כמ"ד משלם כיוקר, אבל בנד"ז המטיב הוא הלוה המוכר והתובעו הוא המלוה שקנה והוא המוציא ולפיכך הלוה הוא המוחזק ויכו"ל קי"ל כמ"ד לשלם בזול דשעת הלואה, ודברי הרב ז"ל לא הוו תיובתא לדידן אדרבא סייעתא

אבל נשאר לעיין בזה במה שנהוג פה לכתוב בכל השטרות ולעולם תהיה יד בעשט"ד עה"ע וא"כ כיון דכל המחפש בפרטים שזכרנו לא ימלט ממחלוקת הפוס' וכתוב שבעהש"ט ידו עה"ע א"כ המוציא מחבירו שהוא בא מכח השטר ידו עה"ע ושכנגדו לא יוכל לזכות בקי"ל וכמ"ש בח"מ סי' מ"ב הרבה מן המפרשים כתבו דעכשיו שנהגו לכתוב דלא כאס' ודלא כטו"ד אמרינן בכל לשון מסופק יד בעהש"ט עה"ע, וא"כ לכאורה יש לדון כן גם בס' דדינא, אלא דמשום הא לא אריא דמלבד שהכנסת יחזקאל בסי' ק"א כתב שרבים חולקים בזה וגם הש"ע לא החליט זה לדינא, וא"כ אכתי בזה עצמו יש לנתבע לומר קי"ל י"ל דלא כתב זה הש"ע רק לגבי ספק שיפול בלשון אבל לא בס' דדינא וכמ"ש בדקדוק בכל לשון מסופק ולא כתב בכל ס' ועיין בכנה"ג הגה"ט אוכ"ו שחילק כן להדיא ממהר"ש הלוי ז"ל וסיים ודבריו נכונים

ברם דא עקא דמלבד זה כותבין בשטרי דידן בזה"ל שקיבל עליו הלוה ס' הפוסק המקיים