יש מאין חלק ב רצ

בקמח והוא אסר והרב דב"מ ז"ל התיר והודה לו כיון שהשואל הוא מהתופסים ס' מ"ד דחמץ אינו חו"ן ובש' הת"ק נדפס ספר הב"ד וראה שכתב כהוראת דב"מ ע"ש נמצאת למד דאיכא מערכה מול מערכה בדעת הש"ע נמי הללו מחמירים משום מפריך גם בדאיכא ששים והללו מקילים בדאיכא ששים וצריכים אנו למיצוי הדין והנה ראיתי להפר"ש ז"ל שם דהגם דהוא מן המחמירים וכמ"ש מ"מ נטה להקל בשעה"ד והפס"מ מכח ס"ס שמא הלכה דאינו חו"ן ואת"ל דחו"ן שמא בלח אינו חו"ן והרי רבים סוברים דקמח הוי לח בלח ואת"ל דהוי יבש שמא אחר לישה ואפיה מתערב יפה לכ"ע (מה שהוצרך לתנאי שעה"ד והפס"מ לחוש לס' המ"א דפירורין והיקל בהפס"מ מפני שראה הא"ז כתב בשם הדרישה כמ"א ז"ל ועכ"ז אמר דבשעה"ד יש לסמוך ולהקל) והגם שהס' האמצעי של הרב ז"ל לכאורה הוא מתהפך וחומרא משום דיש ספק דקמח הוי יבש וי"ל שמא כמ"ד חו"ן ואת"ל אינו חו"ן שמא הוי יבש ולכ"ע חו"ן כסתם הש"ע בסי' תמ"ז מ"מ נשארו שני ספקות להרב דשמא אינו חו"ן ואת"ל דחו"ן שמא אחר אפיה גם בקמח אינו חו"ן ואני מוסיף ע"ד הרב ז"ל בזה דלדידן דאחר פסק הש"ע אין לנו הרהור עוד וכ"ע פשיט"ל בדעתו דס"ל דאינו חו"ן רק דקיימא באפייהו הך דמהרי"מ ז"ל הנה יש לעשות בזה ס"ס שמא לא הביא דמהרי"מ רק בדליכא ס' ואת"ל גם בדאיכא ששים שמא אין דין זה רק בנאפה תוה"פ וכי תימא דכ"ז שייך רק אם נתבטל החמץ בדיעבד אבל הכא דשרינן להו לטחון לכתחלה ולסמוך אביטול הו"ל מבטלין איסור לכתחלה ואנן קי"ל ביו"ד סי' צ"ד דאין מבטלין גם לזה יש להשיב דמלבד דהטור בא"ח סי' תנ"ג כתב דאין כונתו לבטל אלא לטחון (הגם דרבים חולקים בזה) ומדברי הט"ז שם סק"ב נראה שמר"ן תפש טעם זה לעיקר עוד בה דהכא טרם הטחינה אין שם בירור דיש חמץ ברחים דכמה פעמים אינו מזיע כלל וגם כשיזיע אין ברור שנפל ממה שנדבק שם בקמח הזה שאנו דנין עליו עד שעת הריקוד שאז נמצא ונודע למפרע שנפל ואין לך שוגג גדול מזה וכבר נתבאר שם דבדיעבד בשוגג מותר ועוד דבנד"ז בעל הרחים טוחן קמח אחרים בשכר ולא לעצמו ובעל הקמח אין אתו יודע מתערובת זו ולא ניח"ל בהכי וע"ש מ"ש הט"ז סק"י בשם רש"ל עמ"ש הש"ע דגם לנתבטל בשבילו אסור דה"ד כשידע זה שנתבטל בשבילו וניח"ל משא"ך וכו' וכ"מ ממ"ש הב"י טעם האיסור לנתבטל בשבילו משום דאי שרית ליה אתי למימר לגוי או לעבד לבטל וכשלא ודע ולא ניח"ל לא שייך קנם זה ועוד דממש"ל לא ברירא מלתא בזיעה זו דהיא תולדה דמים ודאי דאפשר דהיא תולדה בפ"ע ואין כאן חמץ ברור וא"כ ע"ש ביו"ד לכנה"ג בהגה"ט אוי"ו אסף מלהקת הפוס' דהיכא דאין האיסור בודאי אין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחלה ובזה הו"ל ביטול זה כהוגן ואינו חו"ן וכמ"ש

אמנם עדיין יש לברר דכל מש"ל הוא עפ"י היסוד דקי"ל כמ"ד אינו חו"ן ואנן בדידן מעשנו מוכיחים דנקטינן כמ"ד חו"ן דהא מבררים החטים משעת קצירה וכמה דקדוקים אחרים ומתוך דברי הב"ד והשו"ג האמורים לעיל מוכח דלא הקילו רק למאן דלא נהוג כמ"ד חו"ן ע"ש וכן הוא מושכל ראשון אלא דגם לזה מצאתי תרופה בנ"ד ממש"ל דבכאן זיעה זו אינה ודאי חמץ רק ספק וכבר כתב מרן בבד"ה סוס"י תנ"א דגם למ"ד חו"ן אפשר שהוא מודה כשאין שם חמץ ידוע אלא חשש והגם דמני"ר כתב זה בדרך אפשר עיין להרב משאת משה ח"א סי' ב' שכתב כן בפשיטות ועיין להח"י בסי' תס"ו סקי"ג שאעפ"י שהסכים לדברי המ"א בטעם מהרי"מ משום דמיפריך ויש שם פירור מ"מ כתב משם שא"ז דאם יש ס' אם נתלחלחה ממ"פ או ממים ונתייבש יש לאכלו בפסח מס"ס דשמא ממ"פ ואת"ל ממים שמא לא נתערב בו כלום ע"כ, וזה דומה לנד"ז ממש וכ"ש דאנן בדידן דמחמירינן להו משוה"ד הוא דהא ודאי אנן אתכא דמר"ן סמכינו דס"ל דאינו חו"ן. אלא מצד חומרא וחסידות בפסח עבדינן הכי ואי"כ עיין בברכ"י בסי' תס"ב אוי"א שכתב דבעה"ק ת"ו אף מי שנוהג כמ"ד חו"ן אינו אלא בודאי