יש מאין חלק ב רפו

הרשב"א מתיר לאחר הפסח וכו' הנה גם הוא ז"ל הלך בעקבות אבותיו הק' לחלק בין ששואבת המגורה והבור מים מחדש לשאבה בישן וכ"ש אם נאמר שאין למים עיקר בזיעה ההיא. וא"כ כזה יש לחלק בפסקי הש"ע מזיעת החומה ללחלוחית הבור ואין דבר סת"ר ח"ו ושו"ר להרב כסא אליא"ו בסי' קס"ז הרגיש בזה וכתב שהרשב"ש השוה אותם בתשו' ע"ש וכן יש לפרש הך דהגמ"י בשם סמ"ק שהביא הב"י סי' קנ"ג דגן שצמח מלחלוחית הארץ שהוא חמץ גמור דאיירי ששאבה הארץ מים וממנו נתלחלח ומ"מ הוברר להלכה שדעת מרן דזיעת חומה אינה מחמצת וכ"פ מור"ם בזיעת אדם והפר"ח סי' תס"ו כתב דנקטינן בתרוייהו דאין מחמיצין והביא שדעת ר"י כהרא"ש ע"ש

איכו השתא יש לתמוה במ"ש המ"א ז"ל בסו' תס"ו סק"ה ויש אוסרין צ"ע דאדרבא הרוב אוסרין הרוק וגם הרא"ש לא חלק עליו למעשה (כלו' מדכתב לא ידעתי) וגם ברמזים (פסקי הרא"ש) כתוב סתם דמחמיץ וכ"מ לשון הטור (מדכתב הוה מסתבר) רק בהגמ"י כתב להתיר ע"כ דמכל האמור תראה דרבים וכן שלמים קיימי כשטת הגמ"י ולשון הרא"ש והטור כבר ביא'רתי הקדש לעד"ן ש דעתם להלכה והוא מוכרח מפיה"מ להרא"ש גם מ"ש דברי"ו כ"כ עיינתי בנתיב ה' ח"ה ושם כתב דברי הרוקח וסיים ולמטה אכתוב שהרא"ש חולק עליו, וכן מצאתי להא"ר ז"ל שאחר שכתב דדעת הש"ע להתור ודקדק כן מהדרישה ורק הלבוש מחמיר תמה על המ"א שכתב שהרוב אוסרין ומ"ש דברמזים אוסר העור שמצא ברמזים על קלף ישן שהשמיט זה והביא שבס' אמרכל על קלף מתיר ע"ש, וכן יש לתמוה על הגו"ר ז"ל בא"ח כלל ד' סי' ט' שהביא דברי הרוקח וכתב דהרא"ש מודה לא לענין הדין והוכיח זה ממ"ש הרא"ש כלל כ' סי' כ"ו בזיעת יין נסך וז"ל מכל אלין משמע דזיעה היוצאת מדבר חשובה כאותו דבר וכו' וא"כ גם זיעת בתים דעיקרה מכח מים חשובה כמים ע"ש, ואחה"ר מלבד שכבר הרא"ש ביאר בפיה"מ דזיעת בתים אינה מכח מום כלל גם למטוניה הראיה שהביא מהכללים אין הנדון דומה דשם מיירי ביין נסך בעין בתוך היורה ומפני החום עולה הזיעה מגוף היין לזה דן ידין דהוי כיין עצמו והוי דומיא לברכת מים דאייתי ראיה מינה דמגוף המים שבבריכה מזיע הבית והוא מים עצמו משא"כ במים המובלע בבית ורק מרטיבותו מזיע הבית י"ל דגם בזה סובר הרא"ש כהרשב"ץ דאין דינו כמים ומאי ראיה, ופלא שהוא עצמו הביא חילוק זה שם למעלה מהריב"ש סי' רנ"ה וז"ל ומ"ש שאין כאן עצמות היין אלא הזיעה שלו זה היה בזיעה היוצאת מהלחות כדתנן זיעת בתים טהורה אבל הזיעה היוצאת מן החמין הרי היא כמשקין עצמן וכמ"ש הברכה שבבית וכו' וכבר הביא זה הרמב"ם פיו"ד מהמ"א כל העולה מן החמין משקין הוא חשוב וכו' ע"כ, וממוצא דבר הנה מצאנו עוד חבר גדול להרשב"ץ מני"ר הריב"ש דזיעה הבאה מלחות מום אינה כמים וד"ב לחזק פס"ד דזיעת החומה לא תחמיץ וכמו שכתב בש"ע

אלא דעכ"ז עדיין יש לעיין במ"ש הח"י בסי' תס"ו סק"ז עמ"ש הש"ע דזיעת החומה מותר וז"ל לכאורה משמע דמותר לגמרי קאמר אפי' עם מים וא"ץ לאפות אותם מיד כמ"פ עם מים משום דהוי תולדה בפ"ע וכמ"ש הב"ח וכו' אבל מדברי הגהת סמ"ק הבי"ד ב"י בסי' תנ"ג ובנ"ץ בשם מהרי"ל כתב דאע"ג דאינם מ"פ דינם כמ"פ עם מים שממהרין להחמיץ וכו' וכ"כ בסי' תנ"ג סקכ"ב גבי זיעת בהמה והצ"ע או הוה תולדה בפ"ע ועוד כשנתייבש המ"פ בתוכו אולי אינו מחמיץ וזהו טעם הי"א שבטור דאכילת עכבר הוי מ"פ ואינה מחמצת אבל בהגהת סמ"ק משמע דאף כה"ג מחמיץ ע"ש, ומדב"ק נראה דאשתמטתיה תשו' הרשב"ץ דחשיב להו מ"פ. ומ"מ לכאורה יש לתמוה דלו והי אלא מי פירות כיון שנתערבו עם הקמח ונתבטלו אמאי לא הוי דינייהו כמ"ש בסי' תס"ב דמותר ללוש ביין אעפ"י שא"א לו בלי תערובת מים בשעת הבציר הואיל וכבר נתבטלו קודם שלשו העיסה, ואע"ג שהאחרונים עמדו בזה מדין חטה שנמצאת בדבש דאינה מותרת רק אם לא נתערב בהם מים הנה חלקו בין מים מרובין למועטין והכא הזיעה מועטת, ובפרט לתי' הח"י שם סקי"ב דאמת דנתערב ונתבטל אינו גורם