יש מאין חלק ב רפה

או ע"ג הפרי חשיב פירש אלא ודאי דטעם הדבר לאו משום שלא נתלש אלא מטעם דלאו משקה הוא ומאי דנקט בתוכן לאו דוקא אלא משום דסיפא גבי מי חטאת מוכרח שנתערב הזיעה עם המים תוך הקנקנים נקט גם ברישא שהפירות היו בתוכן ומן האמור סרה תלונת הפוס' על הרא"ש ז"ל (ועיין בראש יוסף) דמאי יליף חמץ מהכשר דהאיכא הכי ואיכא הכי דעיקר ילפותא הוא דזיעה מוכח דאינה משקה כלל ואם שרשה מהמים אמאי לא תכשיר. וכיון שידענו שאינה מהמים לזה פסק דלא תחמיץ וכן מזה נתבאר שנמצא חבר טוב להרמב"ם והרא"ש ז"ל הוא ניהו מני"ר הר"ש ז"ל דזיעת בית הגם דנתלשה ברצון לא תכשיר משום דלא חשיבא משקה וכאשר הוכחנו לעיל וממילא דין הוא שלא תחמיץ וכן הב"י בסי' קס"ו הביא דבהגמ"י פ"ה כתבו להתיר זיעת החומה כדברי הרא"ש ע"כ והשתא ממילא רווחא שמעתתא שבשה"ט שם סתם כדברי הרא"ש ודעת הרא"ם כתב בשם וי"א ואנן קי"ל הלכה כסתם דהינו טעמא מפני ששני עמודי הוראה הרמב"ם והרא"ש קימי בשטה חדא וכבר השרישנו בהקדמתו ז"ל דהעיקר אצלו ג' עמודי הוראה ואפי' שנים מהם וכ"ש דהכא הרי"ף ז"ל לא גילה דעתו בזה וכ"ש דהר"ש והגמ"י קיימי כוותייהו

אך בזאת יש לעיין במה שפסק בסי' קס"ז ס"ז גבי חטים שנתלחלחו מלחות הבור והארץ דבבטול בעלמא סגי להו. ולכאורה דהינו זיעת החומה ולפי האמור לעיל הרי כבר פסק דאין שם חמץ כלל אבל הא נמי ל"מ היא כי שרש דבר נמצא מתשו' הרשב"א באלפים סי' ע' הכתובה במיוחסות להרמב"ן סי' קס"ה הביאה ב"ו סי' קס"ז שכתב משם הרי"ץ ב"ג ז"ל בשם רה"ג דחטים הנז' יש בהם משום חמוץ והרשב"א ז"ל חשש לדבריהם אלא שכתב דכשהם טוענים וכו' בבטול סגי להו. ובתשב"ץ ח"ג סי' כ"ג נשאל ע"ז והביא תשו' הרשב"א הנז' וסיים ואני חושב שאין לזיעת הכתלים דין מים להחמיץ ודין מי פירות יש להם שאינם מחמיצים והביא ראיה ממכשירין וכו' ואעפ"י שכל זיעה אינה אלא מחמת רטיבות המים כיון שנבלע בכתלים יצא נו מתורת מים לענין הכשר וה"ה לענין חמוץ ע"כ ומר בריה הרשב"ש ז"ל שם בהגה פישר בזה וכן בתשו' סי' תל"ה כתב וז"ל שאם החטים האלו נתלחלחו מזיעת הכתלים לבד אין בהם משום חמוץ מהראיה שהביא א"א ז"ל ואם מחמת שהמגורה שאבה מים מפיה או מצדדיה כגון שיש בצדדיה ברכת מים יש בהם חשש חמוץ דהא תנן ברכה שבבית וכו' ע"ש והנר מדקדוק לשונו שכתב כגון שיש בצדדיה ברכת מים מוכח דלא חשש זולת כשרואים עתה ששואבת מים מצדדיה ולא שידענו ששאבה מים מקודם ועתה נתיישן הדבר דבזה י"ל שנשתנה טבע המים ההם מחמת ישון וכאדם ששתה מים ואח"ך הזיע אלא דבאדם משתנה טבע המים תכף משא"כ במובלע בקרקע ובזה א"ש דלא פליג על מ"א ז"ל כלל דס"ל דכל זיעה אונה אלא מרטיבות ועכ"ז אינה מחמצת ובזה הפליגו על דעת הרא"ש ז"ל דאילו לדידיה ס"ל דזיעה אינה מכח מים כלל ולהכי אינה מחמצת (והרא"ם ס"ל דמכח מים אתיא כמ"ש מ"א ז"נ) ולדידהו הגם שעיקרה ממים מ"מ אם נתיישן הדבר נשתנה טבעה מלהחמיץ וס"ל להרשב"ץ ז"ל דלא כהריב"ג דכל ששאבה מים גם מתמול גם מחמצת ואתא הרשב"ש לומר דמ"מ אם אנו רואים שהברכה בצדה והשתא הוא ששואבת ל"א תכף נשתנה הטבע כאדם אלא שמחמצת ובזה ניחא מה שלא הביא התשב"ץ ס' הרא"ש ודעמיה לסיועיה נגד דברי הריב"ג משום דלא קרב זה א"ז דטעם הרא"ש משום שעיקרה אינו ממים ואם ס"ל להריב"ג כן הוה מודה להרא"ש דלא קאמר להחמיר רק בזיעה הבאה מרטיבות מים ואמטו"ל אתא הרשב"ץ לומר דאפי' אם נאמר כן אין כאן חשש חמץ ועיין להרב יכין ובועז ח"א סי' קמ"ב גם הוא שנשאל בזה וז"ל ולענין הדין אומר שכבר הורה מ"ז הרשב"ץ שזיעת הכתלים שבבורות וכו' (אעפ"י שעיקרה מרטיבות מים) שדינם כמי פירות שאינם מחמיצים וכו' אם לא נפלו עליהם מים (ר"ל על המגורה ושאבו הם ממנה) ואם נפלו עליהם מים וכו' אעפ"י שריא"ג אוסר