יש מאין חלק א ט

סימן ב' להפקת ר"ץ אגלה דעתי במחלוקתם לש"ש אודות קדושה דסדרא וביוצר אם מפסיק להם כמ"ש בא"ח סי' ס"ו דלקדושה מפסיק ותלו לה כיפי באידך דסי' נ"ט אי קדושות הללו יחיד אומרם וס"ל להרב שכנגדו דלמ"ד יחי"א אין בהם קדושה וא"כ לא יפסיק ודעתו שדעת מרן להלכה כדעה זו ומר סבר דאף לדעה זו יפסיק ואתיא בק"ו מכבוד בשר ודם. וכ"ש דנראה מהב"י שדעתו להלכה כמ"ד דאין יחי"א. והרב ב"ד של שלמה בח"מ סי' ז' כתב בהא גופה דמרן פסק כי"א בתרא זת"ד: ואומר דלפי קוצ"ד דב"ז מחלוקת קדומה היא לראשונים בשמע קול רעמים דלהמג"א סי' ס"ו סק"ה מפסיק וגם הבנ"ח ז"ל בשם ח"ח כתב דאף דבר שאינו קדושה יפסיק מכח ק"ו דכבי"ד אמנם הא"ר ז"ל פקפק בזה על המג"א והרב בכור שור בברכות די"ג חלק וס"ל דאין להפסיק רק לדבר שבקדושה ועיין במחז"ב וקשר גודל נמשך בזה והרב מטה יאודה סי' נ"ט הכריע כן להלכה והנוב"י ז"ל כתב דגם המג"א ז"ל לא אמרה רק במצוה עוברת כגון קול רעמים שאם לא יפסיק לברך הוי חסרון לא יוכל להמנות. וא"כ למאי דקמן למ"ד יחי"א ואין בהם דין קדושה דין הוא דאין להפסיק כס' הרבים הנז' וכ"ש לחילוק הנוב"י ז"ל ומהך ראיה שהביא הרב"ש ז"ל לדבריו ממור"ם סי' ס"ו דאין להפסיק רק לאמן דהאל הקדוש וש"ת מטעמייהו ולא לשאר אמנים מכח ק"ו דכבו"ד יש להוכיח שגם דעת מרן כן דהא למר ס"ל דאפי' לשני אמנים הנז' אינו מפסיק. וכן יש להוכיח דעתו ממ"ש בסי' ס"ו כהרשב"א דאינו מפסיק לקרות בתורה דלא מהני הך ק"ו להפסיק רק לדבר שבקדושה וברכו ומודים כטעם המוזכר באחרונים דלא כהרב המנהיג דס"ל להפסיק לקריאה נמי מכח הק"ו ודב"ז מוכרח הוא להרשב"א נמי כדי שלא יסתור עצמו כי בתשו' תקס"ב הביאה הב"י בסי' ס"ו ס"ל דלקדושה וכו' מפסיק מכח הק"ו ואילו בקריאה לא אהני ליה הק"ו ועיין במחצ"ה על סק"ח ונמצא דלמ"ד יחי"א משום דאין להם דין קדושה הדין יוצא דאין להפסיק להם מכח הק"ו רק למ"ד אין יחי"א וס"ל דהגם דהם ספו"ד מ"מ כיון דתקון ראשונים הוא אית להו דין קדושה וכמ"ש הטור סי' קל"ב משם ר"ץ גאון נראה דלדידהו הדין להפסיק: והשתא נעמוד על המחקר כמאן פסק מרן ז"ל ובאורו נלך דלכאורה כיון שהביא דעת שאין יחי"א בי"א בתרא נראה שכן דעתו כמ"ש הכנה"ג בא"ח סי' שי"ח ובכללי הפוס' אוס"ב דהלכה כי"א בתרא והרב י"מ בכללי הש"ע אוי"ג וטו"ב האריך בזה וכת"ר הביא דברי ב"ד ש"ש ז"ל ובאמת סוגיין דעלמא הלכה כי"א בתרא אבל זו היא שקשה דא"כ אמאי סיים מרן ויש לחוש לדבריהם הא בלא"ה ההלכה כן ודרך הפוס' להעיר ע"ז במקום שכותב מרן כן וגם הרב"ד ש"ש השיב מזה על השו"ג ז"ל וישב ע"ש: ואני בעניי אומר טעם מרן ז"ל בכאן עפ"י מ"ש במ"א והוכחתי ממ"ש בבד"ה ביו"ד סי' קע"ג גבי טרשא דר"ן דהגם דהרי"ף והרמב"ם אוסרים וכוותייהו ראוי לפסוק כיון שנתפשט המנהג להתיר כהרא"ש ז"ל הכי נקטינן. ע"כ דמינה נילף לכ"מ שנתפשט המנהג כחד מ"ד הגם שאין ההלכה כן כמנהג נקטינן. וא"כ בנד"ד המעיין בב"י יראה שדעתו להלכה כהזוה"ק שאין היחי"א זולת שנתפשט המנהג שיחי"א והיה ראוי לתפוש כמנהג זולת ששם האריך ומצא תקון לשניהם יחד באמירה בטעמים ולכן בש"ע תפש בי"א בתרא דהיא ההלכה כזוה"ק וכיון שיש תקון למנהג ההופך ההלכה ולהלכה באמירת הטעמים כתב ויש לחוש וכו' לומר דלולא התקון היה המנהג עוקר ההלכה. ובזה נמצא טוטו"ד למ"ש בסי' תקס"ד בפשיטות שי"ג מדות אין היחי"א אלא בטעמים והמעיין בטוב"י יראה שנחלקו גם