יש מאין חלק א פט

דלכפרה אתו אין ממשכנין דאתו למזבח אבל בכופר דלחבריה הוא מיבע"ל אי ממשכנין והרמב"ם פיו"ד מהנ"מ פסק דממשכנין על הכופר עיין בהה"מ והלח"מ נמצא דלאינשי שמיע להו כפרה דגבוה ולא כפרה הניתנת להדיוט וא"כ הנה הידו"ן שם או"ב חילק דל"ש ביבוש קצירה אלא היכא שהגוי מתכוין לצדקה כהלכתה ולהתכפר בה ומינה דלהראב"ד אין ללמוד מקרבן משום דשמיע ליה דאיהו לכפרה אין לקבל משא"כ בצדקה דלא שמיע ליה כפרה דידה ועיין להפת"ע שם שדימה בזה צדקה אלא הכופר ובפרט שדי לנו שהרמב"ם שפוסקין כמותו ס"ל דמצינן לכפר על המומר. ואם תראה מ"ש ה' בית אהרן ח"א מע' סמך או"ב שאסר הספרים שהדפיסו המינין משום עושה צדקה בכל עת וצדקתם מארכת גלותנו ועיין לרמ"א בתשו' סי' יו"ד שהזהיר למנוע מהם חסד ע"כ אל תבהל דהתם במינים גויים מיירי דאי מיני יש' כבר כתבתי מתשו' מור"ם דמותר לכפר בעדם ועיין להמש"ץ ח"ב סי' ט' דק"ל איך תקנו למינים אל תהי תקוה והרי אמרו והשב לב פושעיהם לעבדך והאריך בזה ואכמ"ל: אך עדיין ק"ל ממ"ש בב"ב ד"ד ובבא בן בוטא איך השיאו עצה להורודוס לבנות בהמ"ק משום דקטלינהו לכולהו רבנן והאמר"י אמר רב ואיתימא ריב"ל מפנ"מ נענש דניאל מפני שהשיא עצה לנבוכדנצאר וכו' ותי' שאני עבד דחייב במצות ואיבע"א שאני בהמ"ק דאי לאו מלכות לא אתבני ע"כ וכתי' בתרא פסק הרמב"ם פי"ב מרוצח הט"ו. והשתא בשלמא לתי' ראשון מומר דמי לעבד דמיחייב במצות ולפיכך מותר לגרום לו זכות אבל לתי' אחרון לא שני לן בין גוי לעבד ומומר רק הדבר תלוי במידי דלא סגי בלא"ה כבנין בהמ"ק וכ"ר להזרע אמת ח"ב סי' קי"ב הק' מזה על הפרו"ד בסי' רנ"ד שחילק בצדקת גוי דליחיד דאית ליה הנאה מקבל משא"כ הגבאי עי"ש (על הפו"ד יש להליץ דגם הוא קאי על דברי הטור במ"ש היכא דלא אפשר לחיות בצדקת יש' אזי מקבל וזה עולה כתי' בתרא ועיין להרב ב"ה וידות נדרים שם תמהו דנראה מהש"ע דבצניעא שרי גם אם יכול לחיות מישראל. הידו"ן תי' דבש"ע לא קאי על פיסול עדות לזה לא אסר רק בפרהסייא ובש"ס איירי לענין פסולי עדות והוא פלא איך עלה ע"ד שאינו אסור ואינו חמס יפסל לעדות ובשלמא אי הוה מתרץ דהש"ע ס"ל כרמב"ם דפסולייהו דהני לעדות משום שמקבלים בפרהסייא ובזויים כאוכל בשוק כאשר כ"כ באמת בח"מ סי' ל"ד ומפנ"כ יש צד לפוסלם גם בצניעא אי מצו לאתזוני מיש' ומבזו נפשייהו ניחא אבל שיהיה מותר מהדין ועכ"ז יקרא רשע דחמס אין הדעת סובלת ועיין להפרה"א ח"ב סופ"י דמלכים דין יו"ד ומ"מ אפשר דגם לתי' בתרא דלא ניח"ל בתי' דעבד מיחייב במצות אינו כ"א בעבד דלא מיחייב כ"א במצות דהאשה חייבת אבל במומר דחייב בכל המצות מודה דמותר להשיאו עצה. וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם פי"ב מרוצח שכתב ואסור להשיא עצה טובה לעע"ז ועבד רשע ולא כתב לעע"ז ולרשע סתם. (לפ"ז יתיישב מה שנראה מתשו' הרשב"ש דלעיל דאשה מומרת אין מקבלין ממנה כגוי משום דאינה חייבת כ"כ כאיש אלא שדוחק לחלק בין מומרת למומר) או אפשר ה"ט דנהי שעבד שחזר לגיותו דינו כיש' מומר בטוש"ע יו"ד סי' רס"ז מ"מ להשוותו לו לגרמת זכות לה דכיון שסורו רע אית לה חזקה שלא יחזור ליהדות משא"כ מומר דרובם חרטה וטעם המתירים לתת לו מתנה הוא משום שמא יחזור ליהדות כמש"ל ולזה נקט הרמב"ם עבד דוקא ואיך שיהיה הנה הרמב"ם נקט דוקא עבד אבל מומר מותר להשיאו ע"ט ולגרום לו זכות ולו יהיה אלא ספק עיין להרב פני דוד ס' תולדות א"ו דאיסור מומר לחלל שבתות לשחוט ולקבל ממנו קרבן אינו רק מדרבנן וכ"מ מהש"ך יו"ד סי' ב' סק"ב וס' דרבנן לקולא. ואפי' במומרים דאיסורם מה"ת מ"מ האיכא פלוגתא אי צדקה דמי לקרבן שאין מקבלין ואיכא פלוגתא אחריתא אי מומרים בזה"ז להכעיס או ליתאבון ואיכא תו כמה חילוקים