יש מאין חלק א פה

לו מן השמים דשרי ממ"ש התו' בברכות ד"ז ע"א ד"ה ההוא צדוקי דאע"ג דקי"ל הצדוקין מורידין ולא מעלין היינו בידי אדם אבל ביד"ש לאו אורח ארעא להענישם ולהטריחם ולהורגם ועיין בתו' ע"ז ד"ד ע"ב ד"ה ש"מ לאו וכו' ואע"ג דהתם להענישם קאמרי והכא למנוע מהם זכות מ"מ זכר לדבר הוא דיש לחלק בין בידי אדם לביד"ש ובפרט דגרמת זכות מדין העלאה איהו והרי כתבו דגם להטריחם שהיא מעלין לאו אורח ארעא (במומר לתיאבון אפי' כמה פעמים פשיט"ל דשרי ממ"ש הטוי"ד סי' רנ"א דאם רצה לעשות עמו לפנים משוה"ד עושה והרב"י כתב שכ"ד הרמב"ם ועיין שם בש"ע בהגה דעבריין לתיאבון אין איסור בדבר אם רוצים לפדותו אבל אין מחוייבין בכך וע"ש בש"ך וט"ז דהך מומר לתיאבון אפי' רגיל כמה פעמים אבל פעם אחת מצוה נמי לפדותו והגם כי העה"ש שם או"ב הק' ע"ז דמאי פריך בע"ז אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות המומר ואת אמרת מורידין לישני כאן במומר הרגיל כאן בפעם אחת ע"ש. אחה"ר לק"מ דלא מצי מוקים ברגיל דא"כ הוי דינו כמינין וכו' הנשנים שם דאסור להצילם ואילו אנן לא קיי"ל הכי ברגיל אלא דאינו חייב להציל אבל הרשות בידו להציל כדין רועי בהמה שהם מומרין לתיאבון ונשנו שם ברישא. והגם דהרמב"ם ערבינהו לרועי בהמה עם גוים ודין עכו"ם שאסור להציל כבר עמד ע"ז הכנה"ג ח"מ סי' תכ"ה הגב"י אוי"ב והוכיח דלצדדין קתני ועיין להרב תאיר נרי יו"ד סי' ו' אריכות בדברי הפוס' ויש לעמוד בהם אלא שאכמ"ל. וע"ש להעה"ש שכתב דמומר כזה דעת הרמב"ם ותו' וסמ"ג שמצוה נמי להחיותו והרב בכור שור בחי' לגטין תמה על הש"ע ואחרונים למה לא כתבו כן גם הפת"ש שם סק"א כתב משם החו"י קל"ט וכנס"י ל"ח דכל שאינו להכעיס אפי' עבר. כמה פעמים מצוה להחיותו כמ"ש הבכ"ש ז"ל. וע"כ שם מהבכ"ש דס' להכעיס או לתיאבון ודאי מצוה להחיותו ויש ללמוד מזה לזה"ז שהבאתי מח' במומרין בזה"ז אי להכעיס או לתיאבון וס' הוא דמצוה להחיותן) וכן יש להוכיח דמידי דביד"ש או כפרה שרי גם במומר להכעיס ממ"ש בסנהדרין דמ"ז נבזה בעיניו נמאס זה חזקיה מלך יאודה שגירר עצמות אביו וכו' והודו לו מאי טעמא כי היכי דתיהוי ליה כפרה לאבוה. (עיין פירש"י בפי' נבזה בעיניו דמחלפא שיטתיה מהכא למכות דכ"ד וכן מ"ש הכא גירר עצמות אביו כדי שיתיסרו אחרים ובברכות דיו"ד מפני שהיה רשע ביזהו ובפסחים דנ"ו כתב משום כפרה ומשום ק"ה ועיין למהר"י הלוי סי' מ"ט כתב דרש"י ל"ג הכא משום כפרה ופי' דפסחים הוי תיובתיה) ואע"ג דהתם בבעית קבורה אי משום בזיונא או משום כפרה קאמר הש"ס האי דצדיק הוא תיהוי ליה כפרה הנך לא תיהוי להו כפרה ופירש"י לא ניח"ל לקובה"ו דליהוי להו כפרה לפי שאף על פתח קברם לא היו חוזרים ע"כ. הנה בלא"ה ק' דא"כ איך חזקיהו עביד כפרה לאבוה ואי משום כבוד או"א שאני כיון שאין רצונו של הקב"ה בכך הרי תנן במציעא יכול אמ"ל אביו הטמא וכו' ישמע לו ת"ל אני ה' כולכם חייבין בכבודי. אם לא דהתם שאני שגילה קרא דלא יקברו והטעם כמ"ש רש"י שיודע תעלומות צפה והביט שאלו אף על פתח קברם לא היו חוזרים משא"כ רשעים אחריני עבדינן להו כפרה. וכן בדין נמי מדאמרינן התם בדמ"ז בהרוגי ב"ד דמיתתן כפרתן ומסיק התם דמיתה וקבורה בעינן. גם התו' בדמ"ו ד"ה קבורה כתבו דבקבורה ודאי איכא כפרה והבעיא היא מי הוי עיקר אי בזיונא או קבורה. והרמב"ם פסק פט"ו מסנהדרין מ"מ לקבור כל הרוגי ב"ד ביום ההריגה והשתא הרי גם מגדף ועוע"ז בכלל הם ואיך עבדינן להו כפרה והרמב"ם בפ"א מה' אבל והטור סי' שמ"ה גבי מומרים ומוסרים נזהרו לכתוב שאין מתעסקים עמהם ואין מתאבלים ואילו קבורה לא הזכירו נראה דפשיט"ל שקוברים אותם וכ"כ להדיא הב"י בסי' של"ד משם הקונדריסין בשם הרשב"א וכ"מ הוא ז"ל ברשב"א סי' תשס"ג ועיין למהר"י הלוי סי' מ"ט במומרת