יש מאין חלק א פג

מחוייבים כיון שאין מאמינים יקראו ליתנהו בקשירה והכתוב פסלם. ואחרים ס"ל דכיון דהם מחוייבים ל"ש למימר בהו ליתנהו בקשירה ואינן בכלל כל שישנו אלא מדרבנן פסלו כתיבתם וז"פ ועיין בב"י א"ח סי' ל"ט ניתנה ראש לענין שאלתנו מכל האמור מפו' דמומר חייב בכל המצות וגם צדקה בכלל אבל צריך לדעת אי מקבלינן מניה כיון דטובה היא לו וכמ"ש בילקוט רות ושם האיש אשר עשיתי עמו תני ר' אושעיא יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם הבעה"ב וכו' וא"כ הא תנן המינין וכו' מורידין ולא מעלין וכ"פ הרמב"ם פ"ד מה' רוצח היו"ד ופי"א מה' עדות ופ"י מה' ע"ז (הכ"מ בה' רוצח מפני שלא כתב הרמב"ם המסורות אמר נראה דגריס בברייתא האפיקורוסין במקומם והוא פלא דהא בה' עדות כתב הרמב"ם המוסרים והאפיקורוסין והמומרין גם בה' ע"ז כתב המוסרים ואפיקורוסי' והשמיט מומרין אפ' משום דס"ל לענין הורדה מומר להכעיס בכלל מין הוא ועיין בלח"מ בה"ע למה פירט שם המומר ועיין ביו"ד סי' קנ"ח דמני הטור מינין ומוסרין ומומר ואפיקורוס וכתב הב"י דמ"ש רבינו והאפיקורוסי' שם בברייתא בנוס' הרי"ף והרא"ש. ומדוע לא ניח"ל לומר כן גם להרמב"ם דגריס לכולהו בברייתא ואי משום שהשמיט מוסר בה' רוצח נאמר דסמך על שאר מקומות שהזכירו ובפרט שכבר חרץ משפטו ביחוד פ"ח מחובל ע"ש וכ"ן להשיב בעד הטור ח"מ סי' תכ"ה שהשמיט מוסר משום שדן דינו כבר בסי' שפ"ח) גם בש"ע יו"ד וח"מ במקומותם פסק דגם מומר להכעיס מצוה להורגו. ואפי' במומר לתיאבון יש לדון אי מקבלין כיון דהוי זה כמו העלאה והרמב"ם בה' רוצח שם מחלק בין ישראל העומד ברשעו דזה אסור להצילו אם נטה למות אבל מי שאינו עומד ברשעו מצוה להצילו ע"ש ובכ"מ שם כתב דשניהם לתיאבון רק דזה עומד ברשעו וזה אינו עומד וכ"פ בש"ע יו"ד וח"מ כלשון הרמב"ם ולענין אבדה פ' הרמב"ם בפי"א מה' גזו"א דלתיאבון מצוה להשיב לו אבדתו ולא חילק בין עומד ברשעו ללא עמד נראה שסמך בזה עמ"ש בה' רוצח הנז'. (המש"ל שם כתב שה"ה בפי"ג מאיסורי ביאה כתב דברים תמוהים מאד נראה שכונתו למ"ש ה"ה ע"ד הרמב"ם שם בהי"ז דגר שמל וטבל יצא מכלל הגוים וכו' ואפי' חזר ועע"ז הרי הוא כישר' מומר וכו' ומצוה להחזיר אבדתו דהוא ממה שנתבאר בפי"א מגזלה שמחזירין אבדת מומר והוא שיהיה מומר לתיאבון ע"כ וק' להמש"ל ע"ז מה שהק' שם הכ"מ ז"ל דמאי לתיאבון שייך בע"ז ומ"ש רבינו ומצוה להחזיר אבדתו לאו אחזר ועע"ז אלא קאי למ"ש הואיל ומל יצא מכלל הגוים ע"ש. ולולא מסתפינא אמינא למלט ה"ה ז"ל דלא ניח"ל בפי' הכ"מ משום דא"כ ברישא הול"ל ומצוה להחזיר ולזה אוקמא אסיפא ולאו אכולה אף בחזר ועע"ז אלא אחזר ומילי מילי קתני שאם חזר ועע"ז קדושיו קדושין ואם חזר ואכל נבלה לתאבון דוקא מחזירין אבדתו וקמ"ל דגם בכלל אחוה ישנו אלא שקיצר) ואין לדמות דינו לב"ן שכתב הרמב"ם פיו"ד מה' מלכים נתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי ישראל אבל גוי נותנים אותה לעניי גויים ע"ש דאדרבה משם ראיה כי ב"ן דשם הוא גר תושב וכמ"ש הכ"מ שם ובגר תושב כתב הרמב"ם שם הי"ב שנוהגין עמו בדרך ארץ וג"ח כישר' גמור משא"כ בגוי וכ"פ בפיו"ד מה' ע"ז דלעכו"ם אסור ליתן מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב ומומר לתיאבון לגוי דמי ולא לגר תושב כמ"ש שם בה"א וב' ואדרבא גריע מיניה כמש"ש בה"א דלגוי לא יצילנו אבל לאבדו אסור ואילו אפיקורוס מורידין. גם בה"ב אסר לרפאת לגוי רק אם משום איבה מותר בשכר ולא בחנם ואילו לגר תושב גם בחנם א"כ גר תושב עדיף מגוי וגוי עדיף מאפיקורוס רק במומר לתיאבון השוה אותו בה' רוצח לעכו"ם ומ"מ ודאי דלא דמי לגר תושב (בהבדל זה אני תמה במ"ש הרב ווי