יש מאין חלק א פא

זה ע"כ. ולכאורה דב"ק הם קשי ההבנה דמה שהכריע מדעתו במומר לע"ז דהוא כגוי מפו' שם בע"ז דמין מורידין וכו' ול"ק להו רק אמומר וביותר יפלא דנראה מדב"ק דאינו רק מדרבנן שהפקירו ממונו. ועוד דלמטוניה ז"ל מאי ק"ל מהך דלכל אבדת אחיך וכו' נימא דהתם מדאורייתא ומ"מ חז"ל הפקירו ממונו משום קלקול מעשיו גם הראיה מהירוש' אינה מכרעת דהא גם האוסרים ראו הירוש' ועכ"ז אסרו כמו שיראה הרואה בדב"ק ואפשר טעמם דכיון דמומר איתרבי להדיא לממונו לא ראו חז"ל להפקירו ככותי וכמש"ל משם מהרש"ך ז"ל לס' הגאונים בירושת מומר דכיון דאיתרבי להדיא לירושה לא רצו חז"ל להפקיעה והנראה לישב דב"ק דס"ל דכיון דלא אשכחן ריבויא להדיא במומר לע"ז אית לן לאוקמא במסתבר לתאבון ולמרבה גם להכעיס דשאר עבירות ולא במומר לע"ז דאיהו נשאר בספק אי איתרבי או לא ומאי דפשיט בש"ס דמורידין אין ללמוד לענין ממונו. אבל מ"מ מכח קלקול מעשים יש להכריע בו שהוא כגוי לממון ולא לענין קדושין משום חומרא דאשת איש. זהו תורף כונתו ז"ל: וכל זה להלוותו ברבית אבל להלוות ממנו עיין בטור והתו' והנמק"י והרמב"ן הנ"ל במקומותם ז"ל דאסור וטעמם דנהי דלדידן שרי משום שאין אנו מצווים להחיותו (או משאר טעמים הנז') אבל איהו מוזהר עלן וחייב במצות ע"ש זולת דלכולהו פשיט"ל והרמב"ן ז"ל ספוקי מספק"ל (עיין בגד"ת שם תמה ממ"ש הרמב"ן שמצא במס' כותים דתני אבל מלוים אותם ולווין מהן ברבית ונראה דבגירי אמת תני לה. ואני אומר דלהפוס' הנז' פשיט"ל דבגירי אריות איירי והרמב"ן מספק"ל) ונמצא לפ"ז דבין בקדושי מומר בין בירושתו בין ברבית דידיה כ"ע סברי דיש' גמור הוא (רק ס' הגאונים בקדושין) ועיין למהר"י הלוי סי' נ"ב שתמה על מי שרצה לפטור המומר מעשה דוחי אחיך וכו' דלכ"ע לדידיה מוזהר במצות הוא. גם הש"ך ביו"ד סי' קנ"ט שתמה בכותים דאינם כמומר דעשאום גוים גמורים ע"ש מודה הוא במומר וע"ש בפת"ש שתמה משם ה' תפארת צבי גם בכותים דנהי דעשאום וכו' מ"מ מי הפקיע אותם ממצות. ומה שיראה לכאורה נגד זה מדתניא בגטין דמ"ה סת"מ שכתבן מין ומסור נכרי עע"ז ועבד אשה וקטן וכותי ויש' מומר פסולין שנא' וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. לאו למימרא דיש' מומר אינו חייב בקשירה אלא כלו' שפרק מעליו עול מלקשור וכפירש"י להדיא שם וז"ל עבד ואשה אינן בקשירה דמ"ע שהז"ג הוא מומר ומסור הרי פרקו מעליהן עול ועיין בתו' דע"ז דכ"ו ד"ה וכי כתבו דהך היקישא ל"ש רק משום עבד ואשה והנך פיסולייהו משום שאינן כותבים לשמן ונקטינהו באגב) וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' תפלין סתו"מ שכתבן וכו' הרי אלו פסולין ויגנזו שנא' וקשרתם וכתבתם כל שמוזהר על הקשירה (לאפוקי עבד ואשה) ומאמין בה (לאפוקי מין המומר) הוא שכותב ע"כ ומרן בכ"מ מקורו הערה מהש"ס ופירש"י ע"ש ובא"ח סי' ל"ט כ"כ בב"י להדיא ע"ד הרמב"ם וז"ל כלו' ומומר ומסור כיון שפרקו עול אינם מאמינים במצות וכך הם דברי רש"י ע"כ (אגב ארחין ראיתיו שם בכ"מ כתב ונראה דהאי מומר הוא לכה"ת כולה דאי לדבר אחד מאי איריא מסור אפי' לאחת משאר עבירות פסול אבל בב"י בא"ח שם כתב דהך מומר בלהכעיס במצוה אחת ומוסר אפי' לתאבון משום דחמיר או מוסר נמי להכעיס ואיצטריך משום דלא כתיב איסורו בתורה להדיא אלא מלא תעמוד על דם רעך ס"ד דלא הוי פורק עול קמ"ל ע"כ. וק"ל בגויה טובא חדא אמאי לא אוקי תרוייהו בלהכעיס אלא במומר לשאר עבירות בעי פרהסיא וכמ"ש בחולין ד"ה אפי' מומר לחלל שבתות וגם ברגיל עיין בתו' חולין די"ד ד"ה השוחט והרמב"ם פ"ג מה' מעה"ק כ"כ ואילו מוסר בתרי סהדי די עיין בחוה"מ סי' שפ"ח. ועוד למאי דבעי למימר בכ"מ דבמומר לכה"ת איירי נראה דזה מין הוי דנהי דאיפליגו