יש מאין חלק א פ

מלובלין שפי' כונת התו' כמ"ש הוא ז"ל. ואני אומר אפ' דהא קשיתיה להמש"ל דא"כ אמאי לא תי' התו' בקיצור דשאני מסור דלא איתרבי לאבדה משא"כ מומר והוצרכו להך דמקרא דאיתרבי ממונו איתרבי גופו כקו' הרמ"מ שם אלא די"ל דהוצרכו לזה להך צד שכתבו דאין חילוק בין אבדה לממון משום יכין ולזה הניחו דמ"מ במומר איתרבי גופו להדיא ולכן המש"ל כתב דלדידיה דפשיט"ל החילוק בין אבדה לשאר ממון ניצול מקו' התו' מבלי צריכות לטעם דאיתרבי גופו) ומ"מ כתב שם המש"ל לדעת התו' דמלוין למומר להכעיס ברבית וטעמם משום דמעטיה קרא בהדיא לפיכך ל"ח לזר"מ כמ"ש בעניותי ושו"ש שזכיתי לדע"ק רק מני"ר כתב המיעוט מדכתיב וחי אחיך ע"ש ועיין בתשו' ח"ץ סי' מ"ג שכתב וז"ל ומה שרצה הב"ח ז"ל לדמות מומר למסור דממונו אסור וכו' משום יכין וכו' ה"ן אסור להלוותו ברבית וכו' נלע"ד דדוקא גבי איבוד ממונו שלא מדעתו הוא דאיכא משום יכין וכו' אבל בנותן מדעתו לא דאטו אי בעי מומר או מסור ליתן מדעתו לאחרים ולהניח את בניו אין מה שעשה עשוי וכו' ע"ש. ואנכי לא זכיתי להבין דנהי דטעם כעיקר הוא זה למתירים אבל מה לו ולב"ח ז"ל שהביא האוסרים רבים ונכבדים וחוששים לזר"מ ובודאי טעמם ונימוקם דהו"ל כנוטל רבית מהזרע עצמו דאז אפי' מדעתיה אסור כמ"ש בב"מ דס"א תאמר ברבית דמדעתיה ע"ש וכן שם בדס"ב גזלנין מאי ניהו מלוי ברבית. ומה דמות לנותן בתורת מתנה ודברי הב"ח וחומרתו משום האוסרים חיים וקיימים: הראת לדעת דלהלוותו למומר ברבית יש אוסרים ויש מתירים אך המתירים חלוקים בטעמם די"ס משום שלא יהיה ממונו חמור מגופו והתו' כתבו משום שאין אנו מצווים להחיותו וכו' וכ"כ בתשו' דשייכי לס' משפטים סי' ל"ו והרמב"ן הבי"ד בעה"ת והמש"ל שם כתב משום שאינו אח וכ"כ ס' יראים סי' מ"ז הבי"ד הסמ"ג עשין קס"ב והאוסרים שם בבעה"ת ובסמ"ג טעמם דלא נפיק מכלל אחוה וס' רש"י ודעימיה הביאם הרמב"ן בתשו' הנז' משום דאם אין אנו מצווים להחיותו מ"מ הוא מצווה ואיך נעבור על לפני עור ובתשו' דשייכי לס' משפטים שם כתב ראבי"ה משם האוסרים בטעם זה ושכן פסק זקנו והוא ז"ל חיזק דבריהם מהך דאני שונה לכל אבדת אחיך לרבות המומר וכו' ואם מוזהרים להחזיר אבדתו ק"ו שלא נקח ממנו רבית ע"ש (המש"ל ז"ל הק' ע"ז דהתשו' הנז' מיירי במומר לע"ז ומאי מייתי ראיה מהסוגיא דלא איתרבי רק להכעיס בנבלות אבל מין מפו' דאין מחזירין אבדתו ועיין למהר"י הלוי סי' נ"ג דקט"ו שהעתיק בדברי ראבי"ה באותה תשו' שזקנו אסר להלוות רבית למומר ישמעאל ולפי גרסתו אין כאן קו' דישמעאל לאו עוע"ז נינהו והמומר לדתם אינו מין. אגב אורחין ראיתי למהר"י הלוי שם הק' לשיטת רא"מ ז"ל דלתיאבון אע"ג דיצא מכלל אחוה איתרבאי להשבת אבדה דממון שלו הוא א"כ אמאי הסמ"ג דאזיל לשיטתיה התיר במומר לישמעאל ליטול ממנו רבית וכו' ותי' ולדידי עדיפא מינה הו"ל לאקשויי מסוגיא גופה שם דקאמר קסבר מומר להכעיס מין הוא כלו' ותנא ליה רישא ובודאי אין מחזירין אבדתו ולדברי רא"מ תיקשי אמאי אלא ודאין זה קו' משום דלולא ריבוי לכל אבדת אחיך הו"א כיון דכל מומר יצא מכלל אחוה גם לתיאבון הוה מפקעינן ממונא מיניה וכיון דהך ריבויא הוא דאהדריה אית לן לאוקמיה דוקא בדמסתבר דהיינו לתיאבון וזהו טעם המתירים במומר לישמעאל) והרדב"ז ז"ל ח"א סי' י"ב הביא מחלוקת זו וכתב להכריע מדיליה כמתירים שכיון שכפר באלד'י יש' והודה בע"ז הרי הוא כגוי גמור לענין זה ואעפ"י שקדושיו תופסים חומרא דאשת איש שאני אבל לענין רבית אפקרוה רבנן לממוניה ועבדוה מתנה משום דקלקלו מעשיהם כדגרסי' בירו' דע"ז דכותאי שרי להלוותן ברבית משום שקלקלו מעשיהם והא דאמרי' לכל אבדת אחיך לרבות המומר וכו' התם בלתיאבון ואפי' להכעיס ובשאר עבירות אבל מומר לע"ז הרי הוא כגוי לדבר