יש מאין חלק א עט

משום דס"ל דדי"ז כתבו ראבי"ה לשיטתו דדוקא מדרבנן הפקיעו הירושה ולא הפקיעוה כ"ך כמ"ש הת"ה ז"ל ועל כונה זו סובבים הת"ה והב"י בכונת המרדכי ז"ל ואין עליהם תימה עכ"פ לענין ירושת מומר למדנו דמח' היא בין הראשונים אי לית ליה ירושה מה"ת או מד"ס וגם הסוברי' דמדאורייתא היא כבר כתב מהרד"ך ז"ל דדוקא התם דגלי קרא אבל בדברים אחרים ישראל גמור הוא: וכן לענין להלוותו ברבית כתב הטור ביו"ד סי' קנ"ט מומר מותר להלוותו ברבית כיון שאין אנו מצווין להחיותו וע"ש בב"י שרמז להקת המתירים דהגם דהרא"ש והטור כתבו מומר בסתם דהוא לע"ז מילתא פסיקתא נקטי אבל ה"ה מומר אוכל נבלות להכעיס מותר להלוותו ברבית כמ"ש התו' וההגהות במקומות הנז' והנה לכאורה ק' ממ"ש הנמק"י פ' איזהו נשך אמתניתין דאין מקבלין צ"ב משם ר"ת דמותר להלוות ברבית לבן המשומדת מק"ו דגופו והוק"ל הרי מוסר דגופו שרי וממונו אסור דילמא נפיק מיניה זר"מ ותי' דבמשומד לע"ז ליכא למימר הכי כיון שנטמע בין הגוים וכן הבעה"ת שער מ"ו כתב מהרמב"ן כר"ת וחי' כנז' דשאני מומר לע"ז. וא"כ אמאי התו' לא חשו במומר אוכל נבלות להכעיס לזר"מ ואפ' דה"ט כמ"ש התו' בע"ז דכ"ו אהך דתני ר' אבהו קמיה דר"י המינין והמסורות והמומרין מורידין ולא מעלין אמ"ל אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות את המומר ואת אמרת מורידין סמי מכאן מומר ולישני כאן באוכל נבלות לתיאבון כאן להכעיס. להכעיס מין הוא פירש"י והא תנא ליה רישא מינין ע"כ והק' התו' מאי פריך אימא מורידין ואפי"ה משיבין לו אבדה משום זר"מ ותי' דמוהשבותו דאיתרבי אבדת ממונו משם איתרבי אבדת גופו ומומר לתיאבון וכו' אתה מצווה להחיותו ומיהו מומרים של עכשיו להכעיס הן וכל להכעיס אי אתה מצווה להחיותו כדמשמע מההיא דפ' השולח וכו' ומותר ליקח מהן רבית וכו' דלא קרינן ביה וחי אחיך עמך וכו' אבל מסור מגרע גרע מניה ובכ"מ שונה מסור אצל מין ולא אתרבי אצל אבדה ושמא וכו' עש"ב. והשתא תיקשי דאמאי כד ס"ד דלתיאבון כמסור הק' דבממוני חיישי' לזר"מ ולבסוף כשכתבו דמסור גרע מיניה וא"כ להכעיס הוי כוותיה דמסור אמאי לא חשו לזר"מ בלהכעיס כמסור אלא מוכרח דס"ל דכמו בלתיאבון אמר"י כשם דאיתרבי ממונו מוהשבותו כן איתרבי גופו כך להכעיס דאישתמיט גופו מוהשבותו כדמוכח מפ' השולח כן ממונו דגוף וממון משקל אחד להם משא"ך מוסר דלא אימעיט גופו אלא מכח רודף עיין בתוה"מ סי' שפ"ח אבל אין טעם לאבד ממונו רק למ"ד בב"ק דקי"ט התיר משום שלא יהיה ממונו חמור מגופו ובר פלוגתיה חולק דכיון דלא אימעוט להדיא לא אהני ק"ו דאיכא למפרך משום זר"מ או י"ל עוד דס"ל שאין לחוש לזר"מ רק באיבוד ממונו בלתי הנאה למאבד משא"כ ברבית דאגר נטר הוא ותועלת הוא למלוה מפנ"כ אי איכא וחי אחיך אין אבל משום זרעו לא ועיין בח"מ סי' שפ"ח גבי מסור נמי שכתב מור"ם דדוקא לאבד בידים אסור אבל לקחת לעצמו שרי. וא"כ זהו טעם הב"י שכ"כ לדעת הרא"ש והטור. אך הב"ח פליג על הב"י וס"ל דהטור והרא"ש לא התירו במומר להכעיס ואין להקל וכו' וכ"ש דרש"י בתשו' ושאר גדולים אוסרים להלוות גם למומר שיצא מהכלל ע"ש. וראיתי להרב מש"ל בפ"ה מהמלו"ל האריך בזה משם כמה פוס' דלא מוזפינן למומר להכעיס ברבית ועמד נגדו מ"ש בע"ז דלא מהדרינן ליה אבדה ותי' דל"ח רק לאבד ממונו בידים אבל לטרוח ולהציל לו לא וכו' וכתב דבזה ניצול מקו' התו' שם ע"כ (אמת כי חי' זה מבואר בס' יראים סי' מ"ז הביאו הסמ"ג עשין קס"ב אבל התו' שם ספוקי מספק"ל בזה שכתבו לא מצינו מסור דאתרבי גבי אבדה כלו' ולא חיישינן בזה לזר"מ וסיימו שמא מאן דאית ליה ממון מסור אסור ה"ה אבדתו משום יכין וכו' וא"כ לשיטתם לא ידעתי איך ניצול מקושייתם. שו"ר לה' ווי העמודים בסי' מ"ז כתב על המש"ל ז"ל שלא ראה במהר"מ