יש מאין חלק א עד

ולדבריו הרי גם נד"ד הסכמת הצבור היא הגם שהראב"ד הוא שהטיל החרם לא היה זה בבית דינו רק תוך בהכנ"ס במעמד הקהל וכ"כ החק"ל יו"ד ח"ב דפ"ח ע"ד כי אתשיל להק' דאין ב"ד וכו' וז"ל ומה גם שאינה הסכמת הרב כ"א הסכמת הממונים אלא שנעשית בעצתו וכו' ע"ש ובהסכמת הצבור כתב הזכר"י ז"ל דהבנים יכולים להתיר. אך בזאת הרואה שם בחק"ל יראה דמאי דפשיט"ל להזכר"י מיבע"ל למר והאריך בזה מדפ"ה עדפ"ח וסו"ד אסיק דבטול הסכמה קדומה בפלוגתא מתנייא איכא מ"ד דדוקא בתקנת ב"ד הגדול אין ב"ד יכו"ל ואיכא מ"ד דגם בזה"ז בעינן גדול ממנו וגם הביא דברי מהריב"ל ח"ד סי' ד' דפשיט"ל דגם בזה"ז בעי גדול אלא דלמנהגנו דנהגו להתיר בלי התרת חכם ה"ן נהגו לבטל גם בב"ד קטן ויש לחקור אחר המנהג ע"ש ולפי"ז חזר הדבר למחלוקת אלא דמ"מ יש ללמוד ממנו להתיר בס"ס כמ"ש הרב שם ע"ע דהיינו ס' אם הדין הנז' דאין יכו"ל שייך דוקא בתקנות בדה"ג ולא בהסכמות ואת"ל גם בזה"ז דילמא כמהריב"ל דכיון דנהגו להתיר בלי התרת חכם כן נהגו גם בב"ד קטן. וע"ש שפקפק בהסכמה דלמג"מ דמהריב"ל לא נסתפק בה וכתב דאכתי לפי הטעם דבזה"ז לא בעי בדה"ג אין טעם לחלק בין מג"מ לדבר הרשות וה"ן שייך ס"ס הנז' בנ"ד והגם כי הרב כהונת עולם בקו' לה' נדרים דע"ה הק' על הפרמ"א שהוא עצמו כתב בסי' מ"ד ונ"ד דמידי ס' לא נפקא ע"ש וה"ן יש לנו לתמוה על החק"ל ז"ל איך עשה ס"ס ממהריב"ל והוא ז"ל כתב דיש לחקור אחר המנהג. וא"כ אולי לא נהגו להתיר בב"ד קטן. ולפ"ז אזדא ליה הס"ס הנז' ומאין התרופה לנ"ד י"ל דהאיכא ס' הזכר"י שחילק בין בדה"ג להסכמות דמסתמא הו"ל כהתנו להתיר גם בניהם בלי חקירה אחר המנהג וכ"כ שם משם החו"י סי' קכ"ד והיכי נעביד דילמא ל"ש אין ב"ד יכו"ל רק בבדה"ג ולא בב"ד דזה"ז כמ"ש החק"ל ואת"ל דגם בזה"ז שמא ל"ש בהסכמות דהו"ל כהתנו. (עיין להרב מים רבים ח"ב סי' ס"א וס"ב מה שפלפל בנ"ד אי קבלוה עליהם ועל זרעם ובסי' ס"ב כתב דאפי' יש הוכחה שקבלוה עליהם ועל זרעם יוכלו להתיר ולא ידעתי אמאי לא נתעורר מהך דאין ב"ד יכו"ל וכו') והגם דהרא"ם מחמיר שלא לעשות ס"ס לכתחילה בתשו' סי' כ"ה כבר עמדתי במ"א ע"ז והוכחתי מאחרונים דדחייה היא זו ועיין בדב"מ יו"ד סי' ל"א ואפי' לאחרונים שיצאו י"ח זה בתלתא ספיקי ה"ן יש ס' שלישי כי הי"מ כלל א' כתב משם ש"מ דבדבר שנשתנה ואילו היה אותו ב"ד קיים היה מסכים בו בזה ל"א אין ב"ד יכו"ל וכו' דאין זה ביטול דבריו ומזה כתב הרב הפוסק דאילו היו חיים וקיימים הרב וקהלו היו מסכימים דודאי אין העיקר תלוי בשינוי הדבר דהו"ל נתבטל הטעם דזה מח' הוא בין הרמב"ם להראב"ד ואיך היד מלאכי הביאו בשתיקה אלא הדבר תלוי באם היה קיים היה מסכים מאיזה סבה שתהיה. והנה כדבריו נמצא בס' תוי"ש סי' קס"ח שכתב ול"מ אותו ב' שתיקן שיכול לבטל והכל לפי צורך השעה אלא אפי' ב"ד אחר ואפי' שלא יהיה גדול כ"כ בחכמה ובמנין וכ"כ הג"א בהך דאמרו ומן הסכנה ואילך וכו' וז"ל ואע"ג דאין ב"ד וכו' אם יעשו כאותה שדחו שאם היה אותו ב"ד קיים היה מסכים להתיר אין זה ביטול דבריו והמימוני כתב וכו' ע"ש. הילכך כל ב"ד וב"ד מבטל הדברים כפי צורך השעה וכו' ע"כ. (החק"ל שם דפ"ז תמה על התוי"ש איך לא חש לס' הרמב"ם דאפי' נתבטל הטעם אין ב"ד יכו"ל והראיה מהג"א ליתא דהתם מיירי באותו ב"ד עצמו והג"א עצמו הביא שם דברי הרמב"ם והוא משטת הראב"ד קאמר לה ע"כ. ולפי חומר הנושא י"ל דס"ל דב' ענינים הם והיכא שנתגלה שהיו מוטעים מתחילה בסבה שתקנו עליה כהך דכתובות שתקנו מנה לאלמנה וחזו דמזלזלי וידעו שהיו מוטעים מתחילה והדרו תקינו לה מאתים וכו' בזה גם הרמב"ם מודה אבל היכא שהסבה עומדת