יש מאין חלק א סט

שנשבעו יחד ללכת לא"י וכו' ע"ש כי מהריב"ל ח"א כלל ה' סי' ל"ט והרמש"ץ סי' נ"ה כתבו דדין זה ל"ש בחרם ע"ש טעמם: אמנם הנה מור"ם שם בסט"ו הגיה ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחילה וכו' וה"ן הנה כתוב בשאלה דיש עוברים בשאט בנפש וגם היראים יש לחוש להם וכו' והגם שהש"ך ז"ל כתב דמור"ם לשיטתיה אזיל בתשו' דאין חולק על ר"ט ז"ל והנה ראינו שהרשב"א חולק ע"כ מ"מ הרב ב"י ח"ב סי' ק' השיב דודאי לא אישתמיט למור"ם ס' הרשב"א ז"ל והיא בב"י אלא דהרשב"א לא מיירי רק בסתם בני אדם דאפי' אומר שמא יתקפנו יצרו אין לחוש לדבריו וישביע את יצרו ומודה הוא באמוד לעבור דמתירין לו דמוטב לאכול בשר תמותות שחוטות וכו' ובכה"ג הוא דאיירי מור"ם ודלא כהש"ך ולכך מור"ם כתב די"ז בסתם ולא בשם י"א ללמדנו דבכה"ג כ"ע מודים וכו' דניח"ל דליעביד איסורא זוטא ולא ליעביד איסורא רבה ואע"ג דאין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך והכא המתירים עושים איסור להתיר דבר האסור מ"מ יש חילוקים בזה כדאיתא בתו' פ"ק דשבת ובפ' בכל מערבין וכו' ותדע דהא בסי' ר"ח איתא דנודר נדר דאורייתא ועבר קונסין אותו לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר זולת אם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו דמתירין לו מיד ואע"ג דהתם ההתרה על מה שכבר עבר והכא על העתיד שיעבור מ"מ הס' נותנת דבדאיכא מכשול בכ"ג מתירין עכתד"ק. והנה הרב הפוסק הי"ו הבי"ד והקיפם בחבילות של קושיות ואשיבה ידי עליהם. ראשונה במ"ש דחי' יש בתו' אהך דאין אומ"ל חטוא וכו' הק' דהא הרשב"א בהך דשחוק גופה כתב אין אומ"ל חטוא ואפי' למ"ש דהרשב"א מיירי בסתם וכו' מה יועיל אמוד לזה. וגדולה מזאת כתב הב"י בא"ח סי' ש"ו משם הרשב"א במי ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו להמירה בחזקה אם ישים לדרך פעמיו דאין אומ"ל חטוא וכו' דל"א ניח"ל לחבר למיעבד איסורא זוטא וכו' רק כשאותו איסור בא לע"ה ע"י חבר ע"ש זת"ד ה"ה הי"ו ואני אומר לישרי לן מר דלא שת לבו בתשו' הנז' דשם כתוב פן יפחידוה להמיר וכו' וגם כתוב מי דחינן מספק זה את השבת הרי דבס' מיירי ואין בזה כדאי לדחות דברי הרב"י דמיירי בודאי ואמיד. גם מ"ש והנה בענין השחוק דאיירי הרשב"א ל"ש חלוקים של התו' שהרי ודאי פושע הוא וליכא מצוה רבה ע"כ. לא ידעתי אמאי הסרת מכשול ונדרים אינו מצוה רבה ועיין בשער אפרים סי' ע"ב ושער אשר סי' י"ג שכתבו משם הריב"ש סי' תס"א דאין לך מצוה גדולה מזו וכת"ר גם הוא לקמיה כ"כ משם הד"ר סי' רכ"ד ועוד הנה פשוט בכונת הרבי"א הנז' דכיוין למ"ש התו' בשבת ד"ה ועירובין דל"ב ד"ה ולא והשולח דמ"א ד"ה כופין לישב הך דשפחה דמשום שנהגו בה מנהג הפקר כפו רבה לשחררה דהט' משום שהיתה להוטה וא"א שלא תכשיל בני אדם ודמי לאונסים ועוד דהו"ל כמצוה דרבים ע"כ. ומזה למד הרב לנדונו דהוי מצוה דרבים ואי אפשר מלהכשל דשרי. ותימה על ה"ה שכתב דמהתו' נראה דלא סמכו רק אתי' דפושע כי הרואה בדב"ק יראה שאחר התי' הנז' עוד היה ק' להם משפחה ולא מצאו מענה זולת בתי' דמכשול ומצוה דרבים וראיתי לו שהרגיש בזה כי בפ' השולח כתבו תי' דמצוה דרבים ומ"מ כתב דאין ללמוד משם דהם לא כתבו זאת רק גבי שפחה דכשאנו עושי' איסור שחרור אנו נמלטים מאיסור ההפקר שנהגו בה מכל וכל משא"כ בנדר השחוק דבהתרה נמלטים מהחרם אבל נמשך איסור השחוק וכן חי' הפמ"א סי' מ"ד לישב קו' מהריב"ל על הרשב"א מהך דשפחה ע"כ. ולדידי אחה"ר גם מהפרמ"א ז"ל נראה שלא תי' כלום כי המדקדק בדברי הרשב"א יראה ששתי מניעות היו לו בהתרת נדר השחוק אחת מצד הנודר דאין מתירין לו כדי שיכשל ויעבור על האיסור מכאן ולהבא ואחת מצד המתירים איך