יש מאין חלק א סח

צריך שאלת חכם וחרמי צבור אין להתיר בפתח וחרטה כמ"ש בס' תוי"ש סי' רי"ג משם מהרי"ט ז"ל ואף שהביא שהרמב"ן חולק מי יקל ראש נגד מהרי"ט בס' חרם ע"ש ואוקי באתרין. ומהא אידחייא לה נמי מה שהיה ראוי לחזק דברי ה"ה הי"ו ממ"ש מור"ם דאע"ג דאין פותחין בנולד וכו' אם מתחרט מעיקרו מכח הנולד מיקרי חרטה ומתירין לו עיין סי"ג וע"ש בש"ך דמזה נהגו לפתוח בנולד וא"כ זהו כונתו דכיון דהצבור מתחרטים נפתח להם בנולד זה. דליתא כיון דחרטה בחרמי צבור היא במח' וס' חרם להחמיר: אכן נראה דמצד שאנו דנין בנ"ד שהוא כחרמי קהל נמצא שחומרו קולו והוא כי ראש הסו' בחרמי צבור שאינן ניתרין בפתח וחרטה ע"י חכם הוא הרשב"א ז"ל בכמה תשו' כאשר יעו"ש בס' תוי"ש ואעפ"כ בכולן מפורש דכשיסכימו הקהל להתיר הרי הן מותרין וכ"כ התוי"ש דק"י ע"ד משם הרמב"ן ע"ד הקהל חומרא וקולא וכו' והט' דכשהם מחרימים על דעת מנהגם מחרימים שיוכלו להתיר לעצמם כשירצו ועיין בב"י סי' רכ"ח הביא כמה ראשונים דהכי ס"ל רק הרא"ש והטור כתבו טעם אחר משום דמעיקרא אין מכוונים לחרם אלא כעין גזרה ונדוי לעובר על גזרתם ע"ש ובש"ע פסק כהרא"ש והטור וכטעמם ובזה אין אנחנו אחראים לחקור אחר מנהג כל עיר כמו שחשש מהריב"ל ח"ד סי' ד' דאנן כש"ע קי"ל ולפי טעם הרא"ש שפסק הדין שוה בכל עיר ועיר שאין דעתם מתחילה רק לגזרה (לפי טעם זה נראה דוקא חרמי צבור א"ץ התרה משא"כ חרם יחיד וכמ"ש הרא"ש להדייא בסו"פ שבועות שתים וא"ת איך מתירין חרמי צבור בלי פו"ח וכו' י"ל דאין להם דין חרם אלא כעין גזרה ודלא כהתשב"ץ שהביא בב"י סי' רכ"ח שכתב קבל עליו חרם ונדוי לעשות וכו' מתירין לו בלי פתח וחרטה וא"כ ק' איך פסק בש"ע כתרתי הכא פסק כהרא"ש ובס"ח וגם בסי' רכ"ט ס"ח פסק כתשב"ץ ומאי חדושא דחרם צבור ודמייתי דהשינוי הוא דח"ץ א"ץ התרה ולא פו"ח אבל דיחיד נהי דל"ב פו"ח אבל התרה בחכם מיהא בעי וכמדוקדק מדברי הש"ע סי' רכ"ט אלא דמדברי התשב"ץ מוכח דגם התרה בחכם ל"ב שהבי"ר מחרם השבטים שהתירו לעצמם ואולי כיון שהיו יו"ד ח"ץ הם משא"כ ביחיד ועיין לבית יאודה ח"מ סי' א' שהק' איך בש"ע פסק כתשב"ץ נגד הרא"ש ותי' ודחה והנלע"ד כתבתי) ועיין להרב מהר"י אירגאס מסי' למ"ד ואילך וכל קדושים עמו דכשהקהל רוצים להתיר לעצמם כולם הודו דיכולים להתיר ול"פ רק באופן ההתרה איך תהיה ומינה לנד"ד כיון שהקהל עתה רוצים להתיר יתירו לעצמם: אפס כי זאת עומדת לנגדי בנד"ד דהוי מגדר מילתא ואשכחן בש"ע ס' רכ"ח סכ"ח דאם ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה וכו' אינם יכולים להתירה. וכן כתב בסט"ו בנדר של שחוק דגם אם התירוהו י"מ ויש אוסרין ועיקר המח' עיין בב"י שם שרבינו טוביה אומר דעתה בזה"ז יש להתיר נדר של קוביא כי כמו שגגה היא שאינם יכולים להתאפק ולמשול ברוחם אבל הרשב"א כתב שאלת מי שנשבע שלא ישחוק וכו' מסתברא דאין נזקקין לו דשחוק בקוביא עבירה היא ואין מתירין לו נדר לעבור ואם מפני שלא יכשילנו יצרו לעבור על שבועתו ישביע את יצרו ואין אומרים לאלו שיזדקקו לדבר עבירה קטנה כדי שלא יעשה עבירה גדולה ע"כ. ועיין להריב"ש בסי' קע"ח דלמגדר מילתא לא מצו הקהל להתיר. ומתוך אותה תשו' יראה המעיין דאזדא לה טענת השואל בס' משפטים ישרים למהרש"ח סי' פ"ד וכ"כ מהר"י הלוי סי' כ"ו דיש לחלק בצבור שכיון שעל דעתם נשבעו יתירו כרצונם אפי' דבר איסור דהא הריב"ש שם נתעורר בזה וכתב שאין דעת הקהל שיתקבצו הקהל למישרי איסורא ע"ש. וא"כ בנ"ד דהוי מג"מ נראה לכאורה דאין להתיר ואין לומר דכיון שהחרם היה לכל הקהל ועברו מקצתם הרי הותרו בשאר כאך דהרא"ש כלל ח' ופסקה בש"ע סי' רכ"ח בשנים