יש מאין חלק א סז

ולפי טעם החק"ל צריך להלקותו תכף שנשבע כדין נשבע בדלא אפשר ואמאי אולי לא יסכימו כל ימי חייו ולזה י"ל שכיון שאם יסכימו יעבור הו"ל יצאה לבטלה דומיא דנשבע לבטל את המצוה אבל קמייתא ק' הרב הביא שם דברי מהרשד"ם שנראין כסותרין כי ביו"ד סי' קי"ז תלה מח' אם רוב כופין למיעוט במח' אחרת אם אחרי רבים להטות דוקא בתורה ובמצות או כדעת רש"י דאפי' לדבר הרשות וסיים וא"כ כל תקנה שהיא לצורך צבור הוי דב"ת ואילו בסוף התשו' וגם בסי' קנ"ג כתב דוקא הסכמה בחרם ס' להחמיר וטרח ליישבו ולא מצא ע"ש. ועכ"פ למדנו שדעת רש"י דרוב כופי"ל גם בדבר הרשות הוא מה"ת ואפ' דלזה ס"ל דהוי ש"ש) ולעד"ן דבהא פליגי דהסו' דהוי ש"ש ס"ל דרוב כופי"ל משום אחרי רבים והוי דאורייתא משום דהשתא הו"ל דבר שנעשה במנין שצריך מנין אחר להתירו מד"ת וכמ"ש בביצה ד"ה אמר רב יוסף מנ"ל דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. וקאמר התם וכ"ת ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן לא ת"ש כרם רבעי וכו' ומשו"ה הו"ל נשבע לבטל דבר מה"ת דהוייא ש"ש. אבל הסו' דלא הוי ש"ש ס"ל דהך דצ"מ אחר להתירו גם בדרבנן אינו רק מדר' והך דאחרי רבים בהסכמות אינה מדאורייתא וא"כ הנשבע לעבור על ההסכמה שבועה חלה כמ"ש הטוש"ע ביו"ד סי' רל"ט בנשבע לעבור על דרבנן ואפי' להרמב"ם שכתב הב"י א"ח סי' תי"ח דאינה חלה גם בדרבנן י"ל דס"ל דהסכמה היא דבר הרשות ואליבא דכ"ע חלה. הא מיהא טעמים רבים איכא לסו' דכח ההסכמה היא מדאורייתא ויתיישבו בזה תמיהות החק"ל ז"ל שם. וכ"ש בהיותה בחרם כנ"ד דלכ"ע הוייא דאורייתא. (הגם כי ביו"ד סי' ר"ח ס"ד כתב שנדוי הוא דרבנן עיין בטוב"י סי' של"ד כמה דברים שהחרם חמור מנדוי ומהריב"ל ח"א כלל ה' סי' ל"ד כתב להדייא משם הרשב"א דנדוי דרבנן חרם דאורייתא ועוד עיין להש"ך סקי"ד שכתב דמ"ש נדוי דרבנן היינו לגבי המזלזל בדברים שהמנודה חייב לנהוג אבל קבל דבר בנדוי ועבר עבר מדאורייתא ולמד כן מהריב"ש ע"ש.) ובפרט דנ"ד הוי למגדר מילתא ומתבאר מדברי מהרשד"ם והחק"ל ז"ל שם דלכ"ע הוייא מדאורייתא: ומ"ש הרב הפוסק להקל בנ"ד משום דלא עלה ע"ד הרב הגוזר שבאחרית הימים יבואו לידי מכשול וכו' אחה"ר אנכי לא ידעתי דהרי זה נולד דלא שכיח ואין פותחין בו כמ"ש בסי' רכ"ח סי"ב אין פותחין אלא בדבר ההוה וכו' וזה לא שכיח וכמו שהק' הפ"מ ח"ב סי' נ"ד על תשו' הרא"ש בקלקלה אחות המשודכת וכו' דאדעתא דהכי לא נשבע וכו' דהא אין פותחין בזה דאינו מצוי שתקלקל ע"ש. ואם הרב אמרה ביחיד כ"ש ברבים וכמו שחילק הרב שמ"ץ סי' כ"ה דיחיד תקיף יצריה יותר מהצבור ע"ש. ואם כונתו להתיר משום אומדנא דאמדינן דעתיה אם היה יודע כן לא היה גוזר והו"ל כתולה נדרו בדבר ואעפ"י שלא פירש מכח האומדנא הו"ל כפירש כמ"ש מהר"י אירגאס בתשו' מים רבים ח"ב סי' ס"א מ"מ הנה אסיק שם דל"א הכי רק באומד"ד ובריאה וטובה והאריך בזה משם הפוס' מהראנ"ח ח"ב סי' מ"ח ורב"א סי' כ"ה משם התשב"ץ והרא"ם ח"א סי' י"ו ובנ"ד היכא מוכח ואולי גם אם ידע היה גודר דרכיהם בגזית ולימא להו להשביע יצרם. ובפרט שכתב שם משם הפ"מ ז"ל דכל שפירשו הסבה בהסכמתם והסבה קיימת אין האומד"ד מצלת ע"ש. וה"ן הרי בדרוש הזכיר הרב הסבה ועודה קיימת עד היום והמעיין בתשו' פ"מ ז"ל הנז' יראה שיש לבטל מאי דהוה ס"ד להקל בכאן מכח נולד שמריבוי אוכלוסין הוכרחו לדור חוץ לעיר וכו' ומזה נמשך לצאת וכו' כמ"ש בשאלה וזה נולד דשכיח הוא כי כל הערים אלה להם להרחיב גבולם ברוב הימים דליתא יען כי גם הרב שם דנ"ד כה"ג שהחרימו על כל המתפלל ביו"ד חוץ לבהכנ"ס ורצה להקל מחמת נולד דריבוי אוכלוסין הרב השואל שם ומני"ר השיבו דל"ש ואפי' למטוניה דשכיח