יש מאין חלק א נה

דאז חילקו מכיון דלא שכיח ביונקים סרכות מסתמא לא גזרו. וצריך לדעת טעם למחמירים בנאבדה ריאת הגסות אמאי ל"א בדיעבד לא גזרו וצ"ל כמ"ש הפר"ח סק"ד דגזרתם גם בדיעבד דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם וכ"א ישליך הריאה. ולפ"ז מוכרח דבאבוד ריאת הטלאים לא נכנס זה בכלל הגזרה כו"ע. וא"כ כשיהיה הטלה לפנינו כנ"ד מחוייב לבדוק דהוה בכלל הגזרה ולא יועיל דיעבד דתערובת הראש שכתב כת"ר וכ"ש לטעם הפר"ת סק"ג למחמירים בנאבדה משום דמצויים הסרכות והו"ל כס' שקול וכיון שבידינו לבררו ה"ז ס' דאורייתא דמוכרח הקולא בטלאים משום דאינו ס' שקול והו"ל כס' דרבנן והרי גם בזה כל שבידינו לברר חייבים לברר ואם נקל מפני תערובת הראש הו"ל כמזיד שלא בדק שכתב הריב"ש סי' תצ"ז ועיין להש"ך והפר"ח הכא דהוי כמבטל איסור לכתחילה והבשר אסור והגם שהפר"ת סק"ב פליג בזה וגם התב"ש הרהר באיסור מ"מ כתב שאין לזוז מדבריהם ע"ש ואין זה דומה להשלכת הראש דהתם מעולם לא גזור רבנן לבדוק משא"כ הכא וא"כ לכאורה נראה דלא כמ"ש כת"ר. אמנם ראיתי שה' עמו וה' כמותו כיון שאם היה נבדק והיה נמצא טרפה לא היינו נמלטים מס' תערובת דאינו ניתר רק מחמת ביטול ברוב והאוכלן לא יותר רק בזה אח"ז ולכן טוב שלא לבדוק מלבדוק וכמ"ש הרב בה"י שם סי' ל"א עכשיו נוהגים שלא לפתוח שום ראש מגדים וטלאים בחדש תמוז משום דשכיחי בהו מים וא"א ליזהר כשפותחין אם יהיה מכוסה לכן סמכינן ארובא אבל בשאר ימות השנה פותחין ולא משליכין ולא סמכי' ארובא ע"כ. והגם כי התב"ש סק"ה תמה עליו דאיפכא מסתברא וכו' ע"ש זהו פלא כי דין הרב"ה מפורש בהגה סי' ל"ג ס"ט גבי אווזות שמלעיטין אותם שיש תקנה לבדוק משום נקיבת הוושט ושם כתב יותר היה טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובה מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא ע"ש וה"ז דומה לדין הרב"ה. ומ"ש אבל בשאר ימות' השנה וכו' אינו אלא מצד חומרא ולא מדינא. והגם דיש לדחות דל"א מור"ם והרב"ה ז"ל רק התם דלא גזרו חז"ל לבדוק משא"כ בבדיקת הריאה דנ"ד מ"מ דוחק לחלק בכך כיון דסו"ס גם נדונותיהם הוא מידי דשכיח ומכל האמור ההיתר של הראשים הנז' הוא בשופי כאשר הורה גבר מלמד שהלכה כמותו ויה"ר שלא נכשל בדבר הלכה: יען כי בחפזון גדול כתבתי כל מ"ש מבלי חיפוש והיה עוד לבי קוהה עלי עתה אודיע לכת"ר כי אינה ה' לידי ס' אהל יוסף ז"ל וראיתיו בסי' כ"ה במעשה קרוב לזה שאחר ששחט השו"ב ל"ד טלאים ויצאו מתח"י בחזקת כשרות ונתערבו הראשים והריאות יחד הביאו לפניו רביע טלה סרוך מבית השחיטה עד משך ז' צלעות על פני שטח הדופן עד השדרה וכו' ובדה"ץ רצו להחמיר בתערובת ההיא ולחייב השו"ב בהפסד ומני"ר חלק עליהם להקל והביא הך דנאבדה הריאה ה"ן כיון שלא עמדו לברר אם היה הרוב בדופן צר הו"ל כנאבדה והרגיש מחומרת מור"ם בהך דנאבדה וכתב דגם הוא מיקל בהפס"מ או טלה מלבד דהחומרא היא ס' הראב"ד שהשיג על הרמב"ם פי"ח משחיטה ובכ"מ דחאה וכ"פ הרשד"ם סי' ט"ל ומ"ד וכו'. גם הביא הך דקבוע דהרשב"א דמשום שמא חה"ל החמיר גם באינה ראויה והכא ל"ש חה"ל כי הראשים והריאות חיו'ת הנה ואע"ג די"ח וכו' כבר עמדתי בזה וגמרתי אומר דקבלנו הוראות מרן באו"ה כמ"ש בס' הכללים כלל י"ד וט"ו (הם הכללים שבשו"ג ודלא כמש"ל משם החק"ל דלהחמיר לא) ואע"ג דפשט מרן בסי' ק"י נראה דגם חתיכה חיה יש לה דין חה"ל עמדתי בזה בחבורי לש"ע סי' ק"י (איננו בידי) גם לא נחרכו הראשים משערן ואין להן דין חה"ל וגם דין חה"ל אינו רק בשלימה ומחוייב לקרוע הלב והריאה למליחה וגם הראש להוציא המוח וכו' ונמצא שאין ראיה לאוסרם וגדולה מזו עיין להגו"ר כלל א' ליו"ד סי' וי"ו על ז' בהמות שנשחטו במקולין ונמצא טרפות באחת מהם ונפל