יש מאין חלק א נג

כונתו לעורר ע"ז רק דהכנה"ג סי' ק"י הגה"ט או"ט נראה משם דיש מח' הפוס' בזה ע"ש. וא"כ הגם דהיא פד"ר ומינה נילף להראש שאינה מוחרכת שהיא במחלוקת אי הויא דב"ש או לא ניהדר לכללין דספק בזה יש להקל בו: אלא דעוד לבי מהסס במה שדמיתי ספק דפד"ר לספק מציאות שדיבר בו מור"ם כי עיקר דינו דמור"ם הוא מדברי הארוך כלל נ"ה והכנה"ג בסי' ק"י הגה"ט אוי"ב תמה עליו דלדבריו במח' הפוס' אי הלכה כר"י דאמר את שדרכו לימנות או הלכה כר"ל דאמר כל שדרכו לימנות למה פסק לחומרא כאותם הפוס' כר"ל כיון דהס' הוי אי הוי דברים שדרכן לימנות או לא ומה גם דבכ"מ הלכה כר"י לגבי ר"ל בר מתלת. ותי' ואולי יש חילוק בין ס' דפד"ר לס' דמציאות ומשום דאמרינן הניחא לר"ל וכו' ע"ש. הנה לדב"ק י"ל דאין להקל רק בס' דמציאות ולא בס' דפלוגתא. (הגם כי לטעמו שנתן לפסק הארוך שפסק כר"ל הוא משום דקאמר הש"ס הניחא וכו' נמצא שלא נשאר עוד מקום לס' ומשו"ה הוברר הדין כר"ל ולא נשאר עוד ס' דודאי ענין דב"ש הוא כל שדרכו לימנות משא"כ בשאר פד"ר) מ"מ בנד"ד גם בלא זה פתח פתוח להקל גם בענין דב"ש מכח ס"ס והוא ס' אי ה' כסוברים דכל דב"ש הוא בטל ואת"ל דה' כסוברים שאינו בטל שמא הראש דמחוסר מעשה אינו נקרא דבר שבמנין והוי מתהפך כמובן. וכבר הורה גבר בחק"ל מ"ב יו"ד סי"א דליכא למאן דסבר ס"ס בפד"ר רק חד הוא הראד"ב ז"ל ונהוג עלמא דלא כוותיה וכ"ש בנ"ד דכל עיקר החומרות אינן אלא מדרבנן ובזה תמו כל חששות בנ"ד לא משום בריה ולא משום דבר שבמנין ולא משום חה"ל. ובפרט אי לא רגילי אינשי יקירי למיכלינהו במקום השאלה דאז ודאי לא הוי חה"ל וכמו שתלה העיקר בזה הכנה"ג סי' ק"א הגהב"י אות ל"ז וז"ל אמר המאסף וכו' ולענין מעשה טובה עצת הש"ך ז"ל וכו' דהכל תלוי לפי המקום והזמן וכו' ואם בכל זה הוי ספק ספיקא דרבנן לקולא ע"ש: אך את זה עדין נשאר לבאר להך טעמא שכתבתי לעיל דבחתיכה חיה אין דין חה"ל דלכאורה פסקי הש"ע בזה סתרי אהדדי דהא בסי' ק"י ס"ה גבי תערובת במקולין פסק דמה שנלקח קודם שנפל הספק שרי דכל מאי דפריש מרובא פריש אבל מכאן ואילך אסור אפי' חתיכה שאינה ראויה להתכבד שאין הכל בקיאין בזה ויטעו בין ראויה לשאינה ראויה ועיין בב"י מקור הדברים מהרשב"א דמעיקר הדין מותר חתיכה שאינה ראויה דבטלה משום יבש ביבש רק משום חה"ל גזרו דאינה בטלה ע"ש. וכיון דקיימינן במקולין שהבשר עודנו חי אפי' חה"ל תהיה בטלה ובשלמא הרשב"א אפשר דס"ל כהרא"ש ז"ל אבל מרן שפסק בסי' ק"א דחתיכה חיה אינה ראויה להתכבד (טעמו בבד"ה דפד"ר היא ונקטי' כמיקל וזה דלא כחי' הכנה"ג לעיל) מדוע שינה טעמו כאן. ולא מצאתי מתעורר בזה ודוחק לומר דלי"ח שבשס כתב זה דהכא סתם לה מר כהרשב"א והתם סתם להפך וקי"ל סתם וי"א ה' כסתם וק' הלכתא אהלכתא אבל זאת מצאתי להכנה"ג ז"ל סי' ק"א הגה"ט אוט"ו הק' בתרנגולת בנוצתה דתפו"ל משום חתיכה חיה ותי' דאי לאו משום נוצה הו"ל חה"ל משום דחזיא לאומצא וכמ"ש בשבת דקכ"ח שאני בר אווזא דחזי לאומצא ע"כ. וא"כ נוכ"ל דפסק הש"ע בסי' ק"י הוא משום חתיכה דחזיא לאומצא דהו"ל חה"ל גזרו. ועם כי הרב ל"א רק בבשר תרנגולת וכ"מ מהש"ס דדוקא בר אווזא דרכיך עיין בא"ח סי' ש"ח סל"א שכתב בשר חי אפי' תפל שאינו מלוח מותר לטלטלו משום דחזי לאומצא ועיין בט"ז ישוב קו' הב"ח מה שמחלק בין בשר אווזא לשאר בשר והמ"א סקנ"ו כתב משם ס' יראים דמיירי בבשר דרכיך וחזי לכוס נמצא דגם בשר הרך בבהמה חזי לאומצא הוא וממילא הו"ל חה"ל. וא"כ בנ"ד יפה כתבנו כיון דמיירי בבשר הראש דלאו רכיך וטב אינו חה"ל. ודינא הוא דאותם הראשים שפירשו קודם שנודע הספק דבלא"ה מותרים משום כל דפריש וגם הנשארים