יש מאין חלק א מד

דקאמר ובפו"ד תי' משום דהוה ס"ד לומר דאסור עליו דקאמר הוא כדבר האסור ואנן בעינן להתפיס בדבר הנדור קמ"ל דסתמא בדבר הנדור התפיס ועיין בט"ז שם ולא דמי לייני יין נסך וכו' דסי' ר"ה דהתם להדיא התפיס בדבר האסור משא"כ באוסר סתם כנ"ד דהוי לשון נדר מ"מ גם בזה גם במה שאסרו שחיטתם כקדשים על בני העיר יש בזה שתי חסרונות דצירוף וגם שחיטה הוי דבר שלב"ל וגם דבר שאין בו ממש. ונהי דבאיסור הצירוף על עצמם מהני הגם שלא בא לעולם וכמ"ש בסוס"י ר"ד אדם אוסר על עצמו דבר שלב"ל וכו' מ"מ לגבי מה שאסרו שחיטתם על העיר לא מהני דכן מדוקדק ממ"ש אדם אוסר ע"ע ולא על אחרים וכבר נחלקו בזה בשו"ת בני יעקב ששון סי' ו' מני"ר הרב המחבר ומהר"א אלפאנדרי ז"ל דלהרב המחבר אדם אוסר שחיטתו דלהבא גם על אחרים ולמהר"א אלפאנדרי ז"ל לא וכן הסכים הרב שעה"מ פ"ג מה' נדרים כשטת מהר"א ז"ל הנז' והבי"ד הפת"ש בסי' כ"ד. ולפ"ז א"ץ שאלה רק על מה שאסרו הצירוף ולא על איסור השחיטה רק משום שאסרו על העיר והרי הם בכלל ולהם מהני גם לדשלב"ל מפנ"ז יצטרכו התרה. אבל מטעם שהוא דבר שאין בו ממש נראה דאין הנדר חל כמ"ש בסי' רי"ג ומטעם זה הסכים גם הרב בני יעקב ז"ל עם מהר"א ז"ל דאוסר שחיטתו אין נדרו חל ועי"ש דהגם דבסי' רי"ג קי"ל דצריך שאלה מדרבנן הוא כתב כמה טעמים דבאוסר שחיטתו על אחרים אפי' מדרבנן א"ץ. ומ"מ לפמ"ש דגם הם בכלל וגם איסור הצירוף דלדידהו הוי נראה דצריכים שאלה מדרבנן. וגם דנראה ג"כ דלשון אסור לצרף כלשון שלא אוכל בסי' ר"ו ס"ה דהוי נדר בלשון שבועה וסתם מרן כהרא"ש דלא הוי גם ידות נדרים מ"מ מידי שאלה לא יצא שלא ינהגו קלות ראש בנדרים כמש"ש. ומ"מ מצאתי פתח פתוח לרוחה ממה שנערך בשאלה דכל עיקר האיסור היה שלא יבגדו זה בזה ויתחבר אחד מהם עם השו"ב החדש והשני ישאר יחידי והשתא שנפסל אחד מהם הרי הנשאר קשה לו לעמוד מנגד ואין שני להקימו ועיין בסי' רי"ח דאזלינן בתר כונת הנודר והכא הדבר מפורסם שאין כונתם רק לקשור על השו"ב החדש אם הם בחברה אחת וכשנתפרדה החבילה אין כאן נדרים. והדבר מפורש בסי' רכ"ח ס"מ בשנים שנדרו לעלות לא"י והאחד מתעכב חבירו פטור ועיין בש"ך דבין מתעכב בדין או שלא כדין חבירו פטור דלא נדר אלא להיות בחברה אחת. והגם שבסוסי' רל"א כתב מור"ם דשנים שנדרו שלא לדבר עם פ' ועבר אחד מהם השני חייב מלבד דהמבי"ט חולק בזה בח"ב סי' רס"ד ומדמה גם זה לתשו' הרא"ש ע"ש בש"ך וכיון דלכל המרבה אי"צ שאלה אלא מדרבנן ספק דרבנן להקל עוד בה דמור"ם עצמו שם חילק דכשתלויים זה בזה וקשה לאחד לקיים השבועה בלתי חבירו דפטור וה"ן בנ"ד כבר כתבנו דקשה לו לעמוד מנגד ופטור. ומעתה אף כי אמרו דהו"ל כנדר ע"ד רבים א"ץ התרה דנעקר הנדר מעיקרו ואדעתא דהכי לא נדר. ועוד דזה לא הוי באמת ע"ד רבים רק שאמרו דהוי כנדר ע"ד רבים ולא ע"ד רבים דהכונה בזה רק להפליג שלא יהיה לו התרה כמו שסיימו שאין לו התרה ואין זה רק דברים בעלמא כמ"ש בסי' רכ"ט ס"ז ומ"מ כדי שלא יהיה מילתא דתמיהא ושלא יאמרו התירו פרושים את הדבר אחר שהרציתי דברי אלה לפני מי שגדול הגאון המפורסם בעל המחבר רידב"ז הי"ו על הירושלמי. והסכים על ידי בהיתר זה ליויפ"ך התרנו להשו"ב הנז' בפתח וחרטה. ולו גילינו דלא חשנו ע"ד רבים אפי' שהיו שלשה חבירו הנודר וב' עדים ולדעת הי"א בסי' רכ"ח סכ"ו דגם בזה אין לו התרה מ"מ כיון דבזה ימנע קטטות וכו' הוי לדב"מ וגם שזה צרכי רבים ומפורש שם דמתירים. ולא חשנו דליהוי נוגעים בדבר והו"ל כמתיר נדרי עצמו שאסר שחיטתו עלינו וכמ"ש הטור והריב"ש בפי' הירושלמי בסי' רכ"ח כיון דמרן בב"י תמה עליהם ואסיק דאוסר